בין השאר-מוקפא

פרק 2

"אף פעם לא ביקשתי ממך שום דבר! אני מתחנן, תעזרי לי!" ג'יימס נשמע נואש, כה אומלל. אני לא יכולתי שלא לצחקק, הוא כזה אדיוט.
"מה לגבי הפעם ההיא שביקשת שאני אתחזה לחברה שלך כדי להוכיח להורים שלך שאתה לא רווק בגיל 30?" התחכמתי, הוא לעולם לא ישתנה.
"קדימה אנה! זה לא היה חשוב כמו זה!" תירץ ואני גלגלתי את עיניי, דופקת את ידי על המצח.

"ג'יימס, איך אני אוכל לומר לך את המילים הבאות כדי שתבין.." אני ממלמלת ונאנחת
"היילי לא מעוניינת! בחייך, כמה רמזים אתה עוד צריך?!" אני כמעט צועקת, נמאס לי להיות שותפה לאובססיה הקשה שלו כלפי היילי, למה הכל לא יכול לחזור להיות כמו פעם?

"יום יבוא, ואת תראי שנהיה ביחד. עם העזרה שלך ובלעדייה!" הכריז ואני גלגלתי את עיניי, מנתקת את השיחה וזורקת את הפלאפון על השולחן.
אני מחזירה את עיניי לכתבה שהתחלתי, מנסה לחזור למוזה שהייתה לי לפני שהאדיוט הזה התקשר.
"אנה!" שמי נשמע ואני נאנחתי בכעס, דלת המשרד שלי נפתחה והיילי התגלתה בפתח.
"מה זה אמור להביע!?" היא צועקת ומתקרבת לשולחני כשדף בידה, היא מנחיתה את הדף על השולחן שלי ורפרפתי עליו, מבינה כי זה הדף שחלמתי עליו לפני מספר ימים.

"ואת באמת קונה את זה?" שאלתי ברוגע, יודעת שבסופה של השיחה הזו הכל יהיה בסדר, הרי חלמתי על כך.
מנסים להפליל אותי, חבל שלא חלמתי מי זה היה.
"אני רק יודעת שכתוב כאן במפורש, תודה לך אנה על החומרים הנפלאים ששלחת לנו!" היא מצטטת ועיניה בערו, אני רק חייכתי והמשכתי לכתוב את הכתבה שלי.
"את צוחקת עליי?! הביטי בי!" היא צועקת ואני המשכתי לתקתק כשהמוזה שלי סוף סוף חזרה אליי, היילי סובבה את המחשב אליה כך שאין לי גישה למסך, נאנחתי והבטתי בה.

"היילי, אנחנו החברות הכי טובות. כמה? 8 שנים? את באמת חושבת שאני מסוגלת לעשות לך את זה?" שאלתי, מנסה להכניס בה טיפת הגיון.
"אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל נשבענו שתמיד נאמר את האמת אחת לשנייה, לא משנה כמה היא כואבת." אמרתי והרמתי את שרוולי, מראה לה את הקעקוע שעשינו יחד.
באותו היום נשבענו לחברות נצחית, היינו בנות 18. כלכך צעירות. וכבר אז ידענו שהדבר שיש בינינו חזק יותר מכל חברות אחרת.

היא מרימה את שרוולה ומביטה בקעקוע שלה בנשיכת שפתיים, אני יודעת שהיא עומדת לבכות, אני כבר מכירה אותה כמו את כף ידי.
"הייל, אין טעם לבכות, אהובה.
שתינו יודעות שלא עשיתי את זה." אמרתי בקול עדין, אני לא אוהבת לראות את היילי בוכה.
"אני מצטערת כלכך, אנה. אני אפילו לא יודעת מה חשבתי לעצמי שהאשמתי אותך." התנצלה ואני קמתי מכיסאי, מחבקת אותה בחוזקה ונושמת עמוק.

"כנראה שמנסים להפליל אותי, הלוואי ויכלנו לדעת מי." לחשתי והוא הנהנה, מתנתקת מהחיבוק ומביטה בי.
"אני מוכנה להתערב איתך שמדובר באמנדה, הייתי צריכה לפטר את הנחשה הזו כבר מזמן." היילי כועסת, נחושה בדעתה. אני ציחקקתי והנהנתי, חוזרת לשבת על הכיסא שלי.
"אני כבר עכשיו אלך להוציא מכתב פיטורים!" היילי הכריזה ויצאה ממשרדי, אני הנדתי את ראשי לשלילה בחיוך וסובבתי את המסך אליי, ממשיכה לכתוב את הכתבה שלי.

*****

"ואז החמור שאל את הסוס, למה אתה כזה פוני!" הגבר צעק ושאר הגברים שסביבו צחקו, לוגמים מהבירה שלהם.
"דניאל, תמיד היית ותהיה גרוע בבדיחות!" אחד הגברים הכריז ופנה כנראה לדניאל, הגבר שסיפר את הבדיחה.
"זה היה מצחיק!" דניאל התגונן ושילב את ידיו, כשלפתע מבטנו נפגשו.
הוא הביט בי שניות ארוכות, נושך את שפתיו ומחייך. חייכתי בחזרה והשפלתי את מבטי, חוזרת להביט בהיילי שסיפרה על הדייט שלה עם בראיין.

אני מתעוררת לפתע ומביטה סביבי, מבינה שאני נמצאת על המיטה שלי.
סבתא ישנה לידי, ונשמתי לרווחה.
עצמתי את עיניי בחזרה, כשחיוך קטן מרוח על פניי.
הדניאל הזה.. הוא הגבר הכי יפה שראיתי.
ואני עומדת לפגוש אותו, כנראה השבוע.
אלוהים.

*****

"בבקשה תספרי לי." אני מתחננת בפנייה, היא מנידה את ראשה לשלילה וממשיכה להביט בטלוויזיה.
"סבתא, אני מתחננת." עיניי מתחילות לשרוף מהדמעות שאני מחזיקה, היא נשארת קרה כקרח, לא מספרת לי מה יקרה להיילי.
"איך את יכולה לעשות לי את זה?" אני שואלת שוב ושוב, אם היא הייתה חולמת על כך שהמגזין של היילי ייסגר כמוני-היא הייתה מספרת לי.
מה זה יכול להיות?
אלוהים, רק לא זה.

"היא תמות, נכון?" שאלתי חסרת נשימה, סבתא לא הסירה את מבטה מהטלוויזיה, בעודי מרגישה את הכעס מחלחל לגופי.
"אני חוזרת בי! אני לא מצטערת על דבר שאמרתי לך אתמול!
היא לא סיפרה לי שהיא הולכת למות, וכך גם את! אז מה את שונה ממנה?
את והבת שלך תמיד הייתן ותשארו אותו הדבר, שתיכן קרות וחסרות לב!" אני צועקת וקמה מהספה, מתכוונת ללכת לחדרי.

"את לא תכפישי את שמה של אמך." קולה נשמע ואני גיחכתי, מסתובבת ומביטה בה בלעג.
"סליחה?" שאלתי בזלזול
"היא כבר הכפישה את שמה עוד הרבה לפניי!" אני מרגישה את גרוני שורף והדמעות ממהרות לעלות לעיניי, אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק, לא רוצה להיכנע לרגש שלי. לא מגיע לה שאבכה עליה.

"אמך עשתה הכל כדי להגן עלייך. היא לא סיפרה לך על המוות שלה כי היא ידעה שתעשי הכל כדי למנוע אותו!" אני שומעת את סבתי צועקת בפעם הראשונה בחיי, אני משתקקת ומסתובבת, ממהרת להיכנס לחדרי ולשכב על המיטה.
אני מתפרצת בבכי עז, לא עוצרת את עצמי הפעם. התחושה היא תחושה איומה.

איבדתי את אמי כשהייתי בת 15 בלבד. מאז אותו היום, סבתא ואני גרות ביחד ושומרות אחת על השניה.
עברו כמעט 10 שנים, ואין בי את הכוחות לסלוח לה.
היא לא סיפרה לי דבר, היא ידעה שהיא עומדת למות והסתירה את העובדה הזו ממני.

היא השאירה אותי להתמודד לבד, בגיל 15, היא ידעה שהחלומות שלי הולכים ומחמירים, והיא בכל זאת נטשה אותי.
היא יכלה למנוע את המוות שלה, אך מבחינתה-הגורל קובע.
אנחנו אחראים לגורל שלנו, בזה אני מאמינה. להסיר מאיתנו את האחריות זה דבר אינפנטילי.

נאלצתי להתמודד עם הכל לבדי, סבתי מעולם לא עזרה לי. היא האמינה שעליי לגלות את הכוח שלי לבד, שעליי להתמודד בכוחות עצמי.
איך אפשר לתת לילדה בת 15 להיות אחראית לכוח עצום שכזה?
איך היא יכלה להשאיר אותי כך? אבודה, בודדה, חסרת ישע והבנה בסיסית.

בגללה, רק בגללה נאלצתי לסבול את היחס הנוראי של סבתי, רק בגללה לא ידעתי כיצד לפעול.
היא כיוונה אותי בכל הזמן שהיא הייתה בחיים, היא נתנה לי כלים-אך לא מספיק.

איך אפשר לסלוח?