tomorrow Will Be Better

זה הוא - פרק 5

הלכתי לבית ספר, הרגשתי כל חלק בגוף שלי קופא חוץ מהידיים שאיבדו כל קשר לגוף שלי מרוב קור.
זה החלק של החורף שאני לא אוהבת, הקור המקפיא שאוסר על האנשים לצאת מהבית ללא אלף שכבות לבוש.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על תומאס. במזל הצלחתי להוריד את לוסי מלדבר איתו אתמול לאחר השיעור, אבל כמו לוסי, יש עוד ילדות שבטח ירצו להגיד לו משהו שהוא ברור יקשיב להן ויהפוך לבנאדם טוב.
ואליסון.. אליסון. היא המרכז בשבילי בכל הסיפור הזה, איך היא תגיב? איך אני יספר לה? מתי אני יספר לה בכלל?
"נו מה יש לך!!" שמעתי את אליסון רצה מאחורי מנסה להשיג אותי "מה?" אמרתי כשעצרתי להסתובב אליה נקטעת מכל המחשבות "מה מה? את מפגרת בכוח? את לא הולכת איתי יותר לבית ושכחת להודיע לי?" היא אמרה מהר קצת מתנשפת מהריצה לעברי, שכחתי ממנה, אבל אתמול הלכנו ביחד. ולפי מה שאני זוכרת, היא זאת שעזבה אותי בשביל החבר המקסים שלה.
"אה לא סתם מיהרתי הייתי בטוחה אני יאחר וחשבתי שאת כבר בבית ספר" אמרתי מנסה לחפןת על זה שאני באמת שכחתי ממנה, היא הסתכלה על הטלפון שלה ואז עליי.
הייתה לה הבעה מוזרה, ראיתי שהיא גילתה שזה שקר.
"בקי אנחנו מתחילים בשמונה וחצי ועכשיו רבע לשמונה.." היא אמרה "מה יש לך לאחרונה..?" היא הוסיפה מחליפה את הבעת הפנים לדאגה "כלום נו אני סוגרת לאחרונה תמיד בסינית וזה ואני לא ישנה מספיק" אמרתי מקווה שתעזוב את הנושא. עכשיו זה לא זמן מתאים.
היא עצרה, ראיתי מיד שהיא עצבנית "תפסיקי כבר! גם את וגם איימי! מה יש לכן אתן מסתירות ממני דברים בורחות ממני מתרחקות ממני מה יש לכן?!" היא צעקה כאשר כל הרחוב שומע ואני מתאפקת לא להגיב, היא הייתה מוזרה. בחיים לא הכרתי את הצד בה.
"תרגעי מה מאיפה הבאת זה.." אמרתי רגועה יותר ממנה למרות העצבים שהיו לי בגוף שלא נתתי להם להתשלט עליי ולצאת.
"אני יודעת מה זה.." היא אמרה עם צחוק קל, לא צחוק של שמחה, צחוק ציני. היה שקט של שנייה עד שחיכיתי שתגיב, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות.
"זה תומאס! אתן קינאתן בי כל הזמן" היא אמרה מתחילה להתקרב אליי כשהאצבע שלה מופנת אליי "אלי דיי" אמרתי לוקחת צעד אחד אחורה, בחיים לא ראיתי אותה ככה, עצבנית.
"אל תקראי לי אלי יא כלבה קנאית, אף אחד לא אוהב לא אותך ולא את איימי" היא אמרה כשהאצבע שלה כבר על הגוף שלי ובכל מילה היא מכה בי עם האצבע.
"תרגעי!!" צעקתי דוחפת אותה ממני, לא ידעתי מה לעשות. אבל כבר הבנתי שאני מתחרטת על זה.
"יא בת זונה!" היא צעקה ומיד הרגשתי בעיטה ישירה לתוך הבטן שגרמה לי ליפול אחורה, שכבתי על הרצפה אוחזת בבטן, מסתכלת על הפנים של אלי שמתקרבות אליי, התחלתי לנסות לקום וברגע שכמעט נעמדתי היא דחפה אותיי בחזרה למצב שאני שוכבת על הרצפה.
היא התקרבה אליי, והתכופפה כאשר העיינים שלה מולי, הן היו אדומות, ופתוחות, ומלחיצות.. זה לא היה דמעות.. זה היה רק אדום. והנשימות שלה היו מהירות וקשות.
"בחיים לא יהיה לך אף אחד" היא לחשה לי והלכה, כאשר אני שוכבת על הרצפה הרטובה מהגשם של הלילה ולא נותנת לראש שלי לשכב לאחור.
לאחר מספר שניות הרגשתי כאב בצוואר ונתתי לראש שלי להאנח לאחור כשלא הצלחתי לקום והכאב של הבעיטה החמיר.
"ילדה!!!" שמעתי צעקה מתקרבת אליי וניסיתי להרים את הראש לראות מי זה אך לא זיהיתי את האיש שהחל לרוץ לעברי.
" את בסדר?" הוא אמר מתנשף כאשר יד אחת שלו על היד שלי שאוחזת באיזור בטן שכואבת. למרות הכאב,והלחץ, והרגשות הבלתי מוסברים שהיו לי בגוף, לא יכולתי להתעלם מהמראה המדהים של האיש, שנראה לפחות שנתיים מעליי.
"ילדה?" הוא אמר מחכה לתשובה ששכחתי לענות עליה.
"כןכן אני בסדר אני רק נחה" אמרתי מנסה לקום עוד פעם והפעם הוא מיד שם את היד שלי על הכתף שלו ואת היד שלו על המותן שלי וככה עוזר לי ללכת עד לספסל הקרוב.
"אני לא חושב שבאמת נחת על מדרכה רטובה.." הוא אמר יושב לידי ומסתכל קדימה.
"טוב תודה על העזרה.. באמת.. אבח אני צריכה לרוץ לבית ספר אני מאחרת" אמרתי מהר וקמתי לאט לאט כדי שלא יכאב בגב שנחבט בריצפה כשנפלתי, בבטן שספגה בעיטה, בצוואר שכאב גם מהנפילה, וגם כי היה לי קשה לקום.
"חכי מה יש לך? לאן את ממהרת במצב שלך? מישהו עכשיו הכה בך ואת הולכת לבית ספר?" הוא אמר לא נותן לי ללכת, מי זה בכלל מה הוא רוצה מאיפה הוא יודע שמשהו הרביץ לי "די נו יש לי בית ספר" אמרתי מנסה לעבור אותו למרות גובהו שגבוה הרבה יותר ממני.
"טוב" הוא אמר וחייך. הוא הסתובב כאשר הגב שלו אליי ועדין חוסם אותי מללכת.
"נו מה??" אמרתי לא מבינה אותו. "את רוצה ללכת לבית ספר ואת מאחרת תני לי לקחת אותך" עדין לא הבנתי "נו קפצי על הגב כבר! הבית ספר חמש דקות מפה זה חסר טעם שאני יסיע אותך אז פשוט אני יסחוב אותך" הוא אמר כבר הסתובב בחזרה אליי.
"אני יודעת ללכת אתה יודע.." אמרתי לו כשאני מבחינה פתאןם שהוא מזכיר לי משהו.
"אוקי את רוצה בדרך הקשה" הוא אמר ומיד הרים אותי בחוזק כדי שלא אצליח לברוח ובעדינות כדי שלא יכאב לי באיזורים שנחבטו.
"נווו יש לי רגליים!!" צעקתי כשאני מנסה לרדת אך הוא היה נראה נחוש בדעתו ולא הוריד אותי.
"זהו" הוא אמר והוריד אותי ליד שער בית ספר והלך.
נשארתי עומדת שם צופה בו הולך לא מסתכל לאחור.
עדין מעכלת את מה שלעזאזל הלך פה הרגע.

"בקי!" הרגשתי מיד חיבוק מאחורה. הסתכלתי למטה לזהות את הידיים המחבקות וראיתי את הידיים העדינות עם הטבעת זהב של איימי והסתובבתי לחבק אותה בחזרה.

"מזל טוב" היא אמרה כששנינו הולכות לכיוון הכיתה ואני מנסה להסתיר את הכאב.
"מה?" אמרתי לא מבינה, אני לא מביננ היום יותר מדי אנשים. במיוחד את אליסון. בעיקר את אליסון. מה לעזאזל קרה לה שם.
"החבר החדש שלך שהרים אותך לבית ספר" היא אמרנ נראת שמחה וקוטעת לי את המחשבה. לרגע היא הזכירה לי את אלי כשהיא דיברה על לואי, הבן דוד שלה.
"אה כן זה סתם" אמרתי. פאק. איך אני יסביר לה את זה עכשיו. רגע למה שאני יסתיר ממנה את מה שאליסון עשתה לי?
"בעצם לא סתם.." התחלתי להגיד ומיד נשמע הצלצול "טוב אני יספר לך אחרי השיעור" אמרתי ובאתי ללכת אבל היא עצרה אותי.
"עכשיו נו פליז" היא אמרה מתחננת.
"אליי!!" איימי מיד הסיטה את המבט והתקרבה לאליסון שעברה לידנו אבל אלי זרקה לאיימי מבט קר והמשיכה ללכת בלי לעצור.
"מה לעזאזל" היא מילמלה וחזרה אליי.
"אני חוויתי את זה היום גם.." אמרתי ממתחילה להסביר לה את כל מה שקרה בבוקר.

"היא לקחה סמים" איימי אמרה לאחר שעיכלה את מה שאמרתי לה עכשיו במשך 3 דקות יחד עם הסיפור של האיש ההזוי שעזר לי. "טוב רק אליסון תיקח סמים טוב" זלזלתי במה שאמרה.. אבל אז הפנים שלה, של אליסון, הלא מוכרות, עם העיניים האדומות הכו בי ופתאום זה לא היה נראה לי כל כך מופרך שהיא לקחה משהו.
"אווץ'" מיד כאב בבטן הכה בי וקפצתי מאינסטינקט של כאב ואחזתי במיהרה באיזור החבוט.
"אולי נלך לאחות בית ספר?" איימי אמרה שמה יד הכתף שלי מנסה לעזור.
"לא!" אמרתי מהר לא נותנת לכ לחשוב על זנ בכלל. זה יסבך את אליסון. אני שונאת אותה. אבל אני לא רוצה שהיא תסתבך.
"נו שתיתן לך משהו נגד כאבים או משהו" היא אמרה מנסה לשכנע אותי אבל עדין הייתי נחושה.
"אז תלכי הביתה מה אני יגיד לך.. אם אליסון כל כך חשובה לך" היא אמרה מאוכזבת ממני.
"מה הקשר אליסון?" אמרתי לא מביננ איך היא הביננ, אני לא רוצה שתחשוב שזה בגלל אליסון הכלבה הזאת.
"אויש נו אז למה?" היא אמרנ בקול מתנשא יודעת שאין לי תשובה.
"טוב בואי נלך לאחות אבל לא נספר לה מה שקרה אלה משהו אחר פליז?.." אמרתי עם פרצוף מתחנן והיא נאנחה ואז הסכימה.

ישבתי בכיתה אחרי שחזרתי מהאחות שנתנה לי כדור ומשחה על המקומות החבוטים ובקשה ללכת לרופא אחרי הצהריים.
ושוב פעם, כמו כל שיעור בשבוע האחרון, לא מרוכזת בשום מילה של המורה ורק במה שלעזאזל קורה לי לאחרונה.
פעם תמיד הבעיות שלי היו בבית, עכשיו בבית שקט, ומחוץ לבית רק בעיות.
ואליסון מה לעזאזל קרה לה..
והאיש הזה, למה הוא לא אמר לי את השם שלו? אני עדין יכולה לדמיין את הפנים שלו עם העיניים החומות הנוצצות, השיער החום שמורם כלפי מעלה בצורה מושלמת, הקו לסת שלו, הגובה שלו, השרירים שלו שלא ראיתי אבל יכולתי להרגיש כשהרים אותי.
זה באמת היה כמו חלום.. אני לא נואשת או משהו, אבל לרוב לא נוצר לי קשר עם אנשים שנראים כמו אלוהים. למרות שגם עכשיו לא הוא רק עזר לי וברח.
אבל הוא היה דומה למשהו.. ממש אבל.

לפתע דפיקה בדלת של הכיתה עצרה לי את המחשבות והסיטה את המבט שלי לדלת.
"שלום אני צריך את תומאס.. אני אח שלו הגדול"
אין מצב. זה הוא. אין מצב.