הרגשתי שמישהו משך אותי מהמים, לא הצלחתי לפתוח את העיניים, לא יכולתי.
"מי אתה?" שאלתי בלחש, בכל הכוחות שנשארו לי.
"כנראה הגיבור שלך."
קמתי במקום שאני לא מזהה, נראה כמו בקתה קטנה, שמעתי את הגלים מתנפצים על החוף.
"איפה אני..?" שאלתי בשקט, כאב לי הראש כל כך לא הצלחתי לעבור לישיבה בכלל.
"ששש תירגעי.. קיבלת מכה חזקה ברגל וקיבלת מכה דיי חזקה גם בראש, את צריכה לנוח, איבדת את ההכרה בים." הבחור שהיה שם ענה לי, נזכרתי בהכל עכשיו עליתי על גל גבוה ונאבד לי הגלשן.
הסתכלתי על רגלי וראיתי חבורה גדולה.
"שיט, זה נראה רע." אמרתי
"כן זה היה אפילו נוראי יותר אתמול" הוא ענה
"אתמול? מה זאת אומרת? כמה זמן אני פה?"
"מאתמול בצהריים ועכשיו השעה כבר שמונה בבוקר. "
"אני חייבת ללכת הוא מחכה לי, החבר שלי." אמרתי.
"אהה, יש לך חבר, אוקיי טוב בכל מקרה אני אסיע אותך לאיפה שאת צריכה ותיזהרי בפעם הבאה שאת בים אל תיקחי גלים שאת לא מסוגלת לקחת."
"דבר ראשון, אני לא צריכה שתסיע אותי אדון "אל תיקחי גלים שאת לא מסוגלת לקחת" ודבר שני אני מסוגלת לקחת כל גל שאני רוצה, למעשה אני כנראה יותר טובה ממך."
החזרתי לו, איזה חזיר מי הוא חושב שהוא?
"טוב בהצלחה בלהסתדר לבד בתאילנד, ובדרך כלל שמישהו מציל אותך אומרים לו תודה" הוא גילגל את עיניו.
"תודה אמ.." הודתי לבחור חסר השם
"את יכולה לקרוא לי דן." הוא אמר את שמו חייכתי אליו ויצאתי מהבקתה.
התחלתי ללכת ברגל על החוף, מנסה למצוא באיזה כיוון העיר בחזרה למלון שלי, בטח יוני ממש דואג לי איזו מפגרת אני.
אני מרגישה שאני הולכת כבר כמה שעות ולא מוצאת שום סימן למלון.
אחרי עוד שעה הליכה אני רואה מולי את המלון אני רצה לתוך הלובי וכולם מסתכלים עליי כשנכנסתי למעלית הבנתי למה, אני נראית זוועה אלוהים.
"יוני!" צעקתי כשראיתי אותו הולך מצד לצד בחדר.
"אריאל! איפה היית את אמיתית? חיפשתי אותך בכל תאילנד! פיספסתי פגישה ממש חשובה בגללך!" הוא צעק עליי, הרגשתי ממש אשמה.
"אני מצטערת, אתה לא מבין מה קרה לי, הלכתי לגלוש, ועליתי על גל גדול וממש מסוכן, נפלתי ואיבדתי את ההכרה בתוך המים, איזה בחור עבר שם והציל אותי."
"אריאל, דיי אני לא רוצה לשמוע את הסיפורים האלה יותר, אז נפלת מגל מה כבר קרה? אני אמרתי לך ממהתחלה שכל הקטע הזה עם הגלישה זה לא רעיון טוב, ומה עשית כל כך הרבה זמן אצל הבחור הזה?" הוא התחיל להתקיף אותי בשאלות, הוא קפץ למסקנות סתם ככה לא מראה אפילו רגש אחד כלפיי וכלפי מה שקרה לי.
"נראה לך? יוני אני אוהבת אותך. הייתי מחוסרת הכרה!" צעקתי בחזרה.
"מחוסרת הכרה? במשך יום וחצי? את חושבת שאני מטומטם?"
"כן, אתה צריך לראות את הרגל שלי וקיבלתי מכה ממש חזקה בראש!" החזקתי בצידו השני של ראשי.
"עצרי! אני לא רוצה לשמוע עוד תירוצים נמאס לי, ועכשיו אני מאחר לפגישה בגללך."
ברגע שהוא יצא נשכבתי על הספה והתחלתי לבכות, איך הוא יכול להיות כל כך חסר רגישות? אני מרגישה זוועה הרגל שלי כואבת כל כך, והחבר שלי לא יכול לטפל בי.
"הלו? שלום אני רוצה להזמין חובש בבקשה, לחדר 504, תודה." לא יכולתי לסבול את הכאב הזה כבר.
כעבור כמה דקות הרופא הגיע פתחתי את הדלת והוא נכנס.
"היי" הוא אמר ואני זיהיתי אותו זה היה דן.
"מה אתה עושה כאן?"
הזמנת חובש לא?"
אוקיי מסתבר שהוא חובש נתתי לו להיכנס ונכנסנו למטבח.
"אז.. הרגל או הראש?" הוא שאל
"רגל." עניתי בקצרה, והוא התכופף להעביר מבט עליה.
"טוב את צריכה לתת לה לנוח ליומיים לכל היותר ולהיזהר עליה." הוא קם וארז את הדברים שלו.
"איפה החבר שלך?" הוא שאל ללא שום הבעת אי נעימות בקולו
"לא שזה עניינך אבל בפגישת עסקים." עניתי לו.
"לא שזה ענייני אבל אני הייתי נשאר איתך."
"טוב אבל אתה לא במקומו נכון?" עקצתי אותו, הוא לא יכול ככה לבוא ולהתערב לי בחיים האישיים.
הוא הלך נעלתי את הדלת והלכתי למיטה, אני בכל זאת צריכה לנוח קצת, נרדמתי במהירות.
בחלום שלי, הייתי בחוף נטוש אבל עם גלים יפים והמון צמחייה.
בחלום הייתה דמות שכל כמה דקות אמרה את אותו המשפט "כבר שכחת אותי אריאל?" אני מנסה למצוא את מקור הקול ואז הבנתי שהוא בא מהים, נכנסתי, עוד צעד ועוד צעד עד שהמים הגיעו לי למותניים,
"כבר שכחת אותי אריאל?" הסתכלתי הצידה ומבלי ששמתי לב משהו משך אותי לתוך המים ניסיתי להיאבק בזה אך הייתי חלשה מדי רגע לפני שנגמר לי האוויר התעוררתי.
החלטתי שנמאס לי מתאילנד והגיע הזמן שאני אחזור הביתה.
"יונתן, אני חוזרת לקליפורניה, אני מקווה שתבין שלא עשיתי כלום ותסלח לי." הנחתי את המכתב על השידה לקחתי את המזוודה שלי והזמנתי מונית לשדה התעופה.
בטיסה בדרך הביתה הרגשתי ממש רע שעזבתי אותו ככה אבל גם ככה הוא עוד שלושה ימים חוזר.
נסעתי במונית הביתה וכשהגעתי פרקתי את המזוודה.
נכנסתי להתקלח בשביל לשטוף ממני את כל הדאגות הפחדים והחששות.
המקלחת החמה והארוכה באמת עזרה, שמתי בגדים נוחים ושכבתי במיטה וישנתי כמה שעות,
ואז שמעתי את דלת הכניסה נטרקת בחוזקה, שיט, מי זה?
YOU ARE READING
Comeback
Romanceההבדל בין גיל 18 ל22 ענק. ההבדל הכי ברור הוא שבגיל עשרים ושתיים אתה משלם על הטעויות שעשית בגיל 18. והנה אני בגיל 22 גרה בקליפורניה עם החבר שלי, יונתן מילר, משלמת על הטעות הכי יפה שעשיתי בכל החיים שלי. הטעות הזאת הייתה דניאל לרמן. קוראים לי אריאל...
