Comeback

8

"איך היא דוקטור?" שני קולות דיברו מעליי הייתי עייפה מדי בשביל לפתוח את העיניים.
"יציבה. אני מניח שהיא תתעורר בזמן הקרוב."
"אוקיי תודה"
אחד מהאנשים שדיברו עזב את החדר ופתחתי את עיניי.
"יונתן?" שאלתי בלחש, הכל מטושטש הראש דופק לי.

"אריאל התעוררת, איך את מרגישה?" הוא ניגש להחזיק את ידי

"לא כל כך טוב, כואב לי קצת הראש"
"חכי אני אביא לך כדור" אחרי דקה בערך הוא חזר לחדר עם כדור ביד אחת וכוס מים ביד השנייה והגיש לי אותם, בלעתי את הכדור בשלוק אחד, איכס אני שונאת כדורים.

"דאגתי לך כמו חולה נפש את יודעת איך זה מרגיש שמתקשרים אלייך ואומרים לך שהחברה שלך עברה תאונת דרכים כי היא נהגה שיכורה?"

"אני מצטערת הראש שלי היה עסוק בשטויות זה לא יקרה שוב"

"טוב יש לך פה בגדים, מתי שאת מרגישה שאת מוכנה להשתחרר תתלבשי ותחתמי על כמה טפסים."

"אתה לא תישאר איתי?" שאלתי,מנסה לא להיראות מאוכזבת מדי.
"לא אהובה אני צריך ללכת, אם את מרגישה ממש רע תתקשרי למשרד בסדר?"
"בסדר" אמרתי בלחש והוא עזב את החדר,

קמתי לאט מהמיטה והתחלתי להתפשט, הורדתי את החלוק של הבית חולים והבטתי על גופי, מחפשת פציעות.
"הנה אחת" לחשתי לעצמי שראיתי תפרים בבטני התחתונה, לבשתי את הבגדים בעדינות ויצאתי מהחדר, חתמתי על כמה טפסיים שגרתיים והרופא נתן לי אישור להשתחרר.

הרמתי את ידי ברחוב מחכה שאחת מהמוניות תתפנה.
הגעתי הביתה והתיישבתי על הספה, בהיתי בטלוויזיה שלא הייתה דלוקה בכלל, שיט שיט שיט מה עם הג'יפ שלי? פאק אני כזאת חסרת אחריות איך בכלל יכולתי לנהוג שיכורה?

חיכיתי ליונתן שיחזור הביתה ויספר לי מה קרה באותו הערב.
רק רציתי לדעת אם הג'יפ בסדר זה הזיכרון היחידי שנשאר לי מההורים שלי.

העברתי את ידי בשיערי הגלי, הוא מסריח ומבולגן אבל לא אכפת לי המחשבות שלי עסוקות בדברים אחרים.

"אריאל הגעתי!" יונתן צעק מהדלת.
"יונתן אתה יכול לבוא שנייה?" צעקתי ולאחר כמה שניות הוא התיישב לידי.
"אתה יכול לספר לי על התאונה?" שאלתי מתבוננת בעיניו שבכלל לא היו עסוקות בלהסתכל עליי בחזרה.

"מה את רוצה לדעת?" הוא שאל בחזרה.
"הכל." עניתי בביטחון מלא
"טוב, אהה.. את נהגת שיכורה ונתקעת בעץ כמה זכוכיות פגעו לך בבטן התחתונה בטח כבר ראית את התפרים וזהו לא קרה עוד שום נזק לגוף שלך" רגע זכוכיות התנפצו? שיט זה לא סימן טוב החלטתי בכל זאת לשאול לגבי האוטו.

"יונתן מה עם הג'יפ שלי?" שאלתי, הדמעות כבר חנקו אותי.
"אריאל הוא הרוס לגמרי, אני מצטער אני אקנה לך אחד חדש ויותר טוב." וברגע שהוא אמר את זה התפרקתי, לא יכולתי לשמוע עוד.

ההורים שלי מתו שסיימתי כיתה ז', שניהם נרצחו בזמן שהם היו בחופשה, עוד לא מצאו את הרוצח אבל בשבילי זה יכול להיות כל אחד.
בכיתה ח' עברתי לגור עם דודתי, שם בפעם הראשונה הכרתי את דניאל הוא העסיק אותי כל היום והיה האמא האבא והחבר הכי טוב שלי.

כשהייתי בת 18 דודתי, מגי, לקחה אותי למין מחסן גדול וישן כזה ובמרכז המחסן עומד ג'יפ מיד עלו לי הזיכרונות שלי בו כילדה קטנה.

"למה לא הבאת לי אותו כשהוצאתי את הרישיון?" שאלתי אותה, עוד בוחנת את הג'יפ שצבר אבק עם השנים.
"לא חשבתי שאת בוגרת מספיק, את מבינה אותי נכון?" אם זה היה עוד רגע רגיל המשפט האחרון שהיא אמרה היה הופך לחתיכת ויכוח אך הייתי עסוקה בלהסתכל על המכונית הזאת ומיד עלו לי דמעות לעיניים.

ומאז עד היום נהגתי בג'יפ הזה ושמרתי עליו, הרגשתי שזה הדבר האחרון שבאמת קירב ביני לבין הוריי.

"אני לא רוצה ג'יפ אחר" הדמעות חנקו את גרוני.
נכנסתי למיטה שלי והתכסתי בשמיכה, שכחתי מהכאבים, כל מה שרציתי זה את המזכרת האחרונה שנשארה לי מההורים שלי.

"בייבי, זה לא נורא, מתי שתרגישי יותר טוב נלך לסוכנות מכוניות ונמצא לך את האוטו הכי יפה שאת אי פעם תראי אני מבטיח לך."

הדמעות נמרחו לי על הפרצוף ונהייתי ישנונית יותר ויותר ובמכה אחת נרדמתי.

קמתי לאט והסתכלתי מחוץ לחלון, עוד חשוך, הסתכלתי על השעון שהראה 5:24.

רציתי ללכת לים קצת לא בשביל לגלוש סתם להיות שם לחשוב קצת.
"הלו?" דניאל ענה לי בקול מגמגם
"דניאל זאת אני, אתה יכול לבוא לאסוף אותי?"
"תתארגני חמש דקות אני אצלך."

התלבשתי במהירות ויצאתי החוצה, דניאל כבר חיכה לי שם עם כוס קפה ביד ומשקפי שמש ביד השנייה.

"בשביל מה המשקפי שמש חשוך עדיין" לעגתי לו
"היא תצא מתי שיעלה לך קצת חיוך על הפנים יא מדוכאת"

"אז את רוצה להגיד לי מה קרה או שאני אתחיל לנחש?" הוא שאל וצחקקתי.