הגענו לשדה תעופה וגילינו שהטיסה הוקדמה אז אין לי אפילו דקה להיות בדיוטי פרי.
עלינו למטוס והתיישבנו במקומות שלנו, אני התיישבתי ליד החלון ודניאל לידי.
"עוד כמספר דקות הטיסה לאיטליה תצא, נא לחגור חגורות בטיחות, טיסה נעימה." אחת מהדיילות דיברה בכריזה.
"פאק.. פאק" שמעתי את דניאל ממלמל לעצמו.
"היי מה קורה? אתה לחוץ?" החזקתי בידו.
"כבר לא" הוא אמר וחייך אליי.
חייכתי בחזרה וחזרתי להסתכל על מסכי הטלוויזיה הקטנים ששידרו סרט של אדם סנדלר.לאט לאט המטוס המריא ונרדמתי על כתפו של דניאל.
"היי ארי, הגענו." דניאל העיר אותי מהשינה הארוכה.ירדנו מהמטוס לתוך האוויר הקר של איטליה.
"גיליתי את הכתובת של המשפחה של איתן, את רוצה לנסוע עכשיו?"
"כן בוא נסיים עם זה."
נכנסנו למונית ודניאל אמר לנהג את הכתובת.
הלב שלי דפק במהירות לא רגילה הידיים שלי הזיעו ואני קצת מסוחררת.
דניאל הסתכל עליי וחייך חייכתי בחזרה, הוא ליטף את גב כף ידי ולחש לי שהכל יהיה בסדר.המונית עצרה מול בית לא קטן ולא גדול עם חזות אירופאית.
כל הרחוב היה מלא בשלג, הידקתי את המעיל שלי והסתכלתי על הבית.
"דניאל, חכה רגע" ניסיתי למצוא את המילים הנכונות, אני מפחדת כל כך, זה התינוק שלי, והוא כבר לא כל כך תינוק, אני לא מאמינה שפספסתי את כל ימי ההולדת שלו, אין יום אחד שאני לא מתחרטת שעזבתי אותו, זו הייתה טעות."אריאל, תסתכלי עליי" הוא אמר לי והחזיק את ידי.
"לא משנה מה יקרה מעכשיו ועד שנראה את הבן שלנו, תדעי שאני תמיד אתך לא משנה מה יקרה, מה שאנחנו הולכים לעשות עכשיו זה לדפוק על הדלת הזאת ולבקש לדבר קצת עם איתן שלנו, ואני צריך שתהיי איתי כי לעזאזל אני לא יכול לעשות שום דבר בלעדייך אוקיי?" הנהנתי החולשה והתחלנו ללכת, שכחתי כמה מדהים דניאל יכול להיות.
התקדמנו לכיוון הדלת כל צעד הלב שלי דופק יותר מהר.העברנו בינינו מבט אחרון ודניאל דפק שתי דפיקות עדינות על הדלת.
"שלום" אישה בסביבות גיל 30 הופיעה מולנו, שערה היה חום וצבע עיניה גם היו חומות, היא לבושה בסוודר אדום וג'ינס שחור."היי, מי את?" שאלתי אותה, לעזאזל מה אומרים במצב כזה?
"קוראים לי אניאלה, מי אתם?" היא שאלה בחזרה.
"אני דניאל, וזאת אריאל, אנחנו ההורים הביולוגים של איתן."מבטה היה מופתע ופניה החווירו.
"ארמנדו! אתה יכול לבוא?" האישה שמסתבר ששמה אניאלה צעקה, זה בטח בעלה, כעבור כמה שניות מגיע בן אדם גבוה בן 30 בערך עם שיער חום ועיניים בצבע חום בהיר.
"היי ארמנדו, אנחנו דניאל ואריאל, ההורים של איתן אנחנו יכולים בבקשה להיכנס?" דניאל ביקש, ידעתי שזה רעיון רע לבוא לפה, איתן כבר בן 4 יש לו הורים שאוהבים אותו ודואגים לו, הוא בכלל לא מכיר אותנו, אנחנו לא ההורים שלו מבחינתו.
YOU ARE READING
Comeback
Romanceההבדל בין גיל 18 ל22 ענק. ההבדל הכי ברור הוא שבגיל עשרים ושתיים אתה משלם על הטעויות שעשית בגיל 18. והנה אני בגיל 22 גרה בקליפורניה עם החבר שלי, יונתן מילר, משלמת על הטעות הכי יפה שעשיתי בכל החיים שלי. הטעות הזאת הייתה דניאל לרמן. קוראים לי אריאל...