My Demon Boy

~פרק 1~

~לוסי~

עוד יריה....ועוד אחת...ועוד אחת...אלו כבר צלילים שהתרגלתי אליהם במשך השנה שהייתי בכנופיה"לוסי תיזהרי!" גריי צעק לכיווני נייט רץ ולכיווני והפיל אותי על האדמה "אתה בסדר?" שאלתי את נייט "כן"הוא ענה "אבל אנחנו צריכים לתפוס מחסה" אני ונייט החלנו לרוץ וכיוון שהייתי עם הבגדים של האחוזה שזה כולל שמלה ארוכה ותפוחה ועקבים לא יכלתי לרוץ בין האבנים והעצים ופתאום הרגשתי שמישהו מרים אותי וזיהיתי שזה נייט,הגענו אל מקום המסתור ופתאום שמענו "אויבים אויבים" נייט הפיל אותי על הרצפה מהבהלה ואז זיהינו שזה רק היה גרייסון "מה אתה מטומטם,לוסי יכלה להיפגע בראש מפגר אחד" גרייסון החל לצחוק ואני רק התלוננתי על כאביי, "אתה לא יכול לומר שזה לא היה מצחיק" גרייסון רטן ואז נתן לנייט אגרוף חברי ביד.נייט התקפל מכאבים אך לא אמר דבר ואני ישר החלתי להילחץ,תפסתי לו את היד והוא אמר לי "לא לוסי,זה באמת לא משנה זה כבר לא כואב" ואז ראיתי רסיס כדור בכתף שלו "מה אתה רציני אחי,הרגע התקפלת מכאבים" גרייסון אמר. התחלתי לחבוש לנייט את היד עם בד מהשמלה שלי ואז ראיתי כתם דם על השמלה והבנתי שזה הדם של נייט, "אנחנו צריכים לחזור לכנופיה,גריי תעזור לנייט ללכת בבקשה"פניתי אל שני חבריי, "אוף,מה אני אעשה עם השמלה,מה אני אומורה לומר לאבא?!"החלתי להתייפח.שמעתי צלצול טלפון שהגיע ממני,ראיתי שזו סופיה,המשרתת האישית שלי וגם בין חברותיי הטובות ביותר עניתי לה "עלמתי הצעירה,איפה את?הגיע זמן לארוחת הערב ואת לא פה,ולאביך יש אורחים חשובים והוא רוצה שתיהי איתו בארוחה" "סופיה נהרסה לי השמלה" אמרתי ביאוש ופחד מאבי, "אל תדאגי עלמתי בואי מהר אל האחוזה תחליפי בגדים ואני אדאג לשמלה." "טוב,סופיה אני צריכה לנתק עכשיו אני אגיע תוך חצי שעה." ניתקתי את הפלאפון,כרגע זה לא היה הדבר החשוב נייט היה הדבר שהעסיק אותי יותר מאשר הארוחה,עזרתי לגריי להגיע עם נייט אל מבנה הכנופיה...

~פלאשבאק~

נכנסתי אל מבנה הכנופיה והתיישבתי לבד בשולחן של ארבעה,התחלתי לזמזם שיר מוכר ושרתי אותו לעצמי,"היי חדשה,את שרה יפה" שמעתי קול מעליי אוזניי התחממו,"אני לוסי,אני חדשה פה,בבקשה אל תהיה סטוקר" הצמדתי את שתי ידי אחת אל השניה בצורה של בקשה,ממנו שמעתי רק צחקוק, "אני נייט,ממתי אלייזה מקבלת בנות או בכלל אנשים כמוך לכנופיה?" חוצפן! "מה זאת אומרת אנשים כמוני?!"אמרתי עצבנית,"אנשים כמוך,את יודעת,כאלו שלא גדלו ברחוב.כאלו שיש להם עתיד.כאלו שלא יכולים להרוג." לא ציפיתי לתשובה הזו,אני מודה. "דרך אגב,למה באמת אין בכנופיה הזו בנות?"שאלתי את נייט "לפני 12 שנים הייתה בכנופיה אישה,היא החזיקה את הכנופיה,ולא מבחינה פיזית.היא הייתה חכמה היא ידעה להתחכם ולתכנן מהלכים.הכבוד שלה לא נתן לה לרגע מנוחה,היא הייתה אישה מאוד עסוקה.הייתה לה משפחה והיא לא רצתה שיהיו עליה שומרים בכלל.יום אחד כנופיית מתנקשים שנקראת לב השד פרצה אליה לבית ורצחה אותה כשישנה. לאישה הזו קראו לילה הארטפיליה."ואז הכל התחבר לי,הכל בראש שלי פתאום נהיה הגיוני. אמא מתה בגלל שהייתה בכנופיה והיו לה אויבים. "נייט,לילה הזו,אתה יודע מי היא בישבילי?" נייט הסתכל עליי בצורה מוזרה ועיקם את פרצופו, "לא,את מכירה אותה בכלל?" שאל אותי "כן,לילה הארטפיליה היא אמא שלי,קוראים לי לוסי הארטפיליה." 

~סוף פלאשבאק~

הגעתי בריצה לבית,סופיה חיכתה לי בחוץ עם השמלה החדשה, "עלמתי בואי מכאן אחרי!" קראה אליי סופיה באתי אחריה למטבח והיא הכניבה אותי לחדר המזווה, "עלמתי אני מצטערת אבל תתלבשי כאן,אסדר לך את השיער אחרי שתסיימי להתלבש."שמעתי את סופיה אומרת לי במין לחש צעקה כזאת "אוקיי" סיימתי להתלבש לאחר שלוש דקות וסופיה סידרה לי את השיער במהירות,היא סיימה לסדר את סערי בפקעת מסודרת ומלכותית נעלתי את נעלי העקבים הלבנות שלי ויצאתי בהליכה מהירה לכיוון חדר האוכל. "והנה הבת שלי,סמל גאוותי,לוסי." אבי אמר לאורחים כשנכנסתי לחדר,שמתי את ידי אחת על השניה ואת שתיהן באמצע שמלתי והתקדמתי בהליכה זקופה לכיוון המקום שלי ליד אבי,"למה איחרת לוסי?!" אבי לחש לי בנזיפה באוזן, "אני אטפל בך אחר כך לוסי." המשיך את הנזיפה. אכלנו כולנו בשקט ולאחר מכן אבא רצה שאנגן בפסנתר מול האורחים,ניגנתי במשך חצי שעה יצירה של מוצארט,ואז סופיה נכנסה עם השמלה המוכתמת הדם של נייט, "סופיה,האם זו השמלה של לוסי שמוכתמת בדם?" אבי שאל את סופיה "כ..כן אדון הארטפיליה"סופיה השיבה ועצמה את עיניה "מדוע השמלה של לוסי מוכתמת כך?" אבי כעס על סופיה שבסך הכל חיפתה עליי ועשתה את עבודתה, "כי אכלתי מרק סלק שהטבח הכין וזה נשפך עליי אבא,סך הכל ביקשתי מסופיה לכבס לי את השמלה."השבתי אל אבי כדי שלא יתפרץ על סופיה על משהו שלא היא אשמה בו בכלל. "אוקיי לוסי,החלטתי,את גם איחרת לארוחה וגם לכלכת את השמלה החדשה שלך.את מרותקת לשבוע." אבי אמר וידעתי שאני לא יכולה לשנות את דעתו של אבי כי איבד כל רגש אנושי מאז מות אימי.

אני מקווה שנייט גרייסון ואלייזה לא ידאגו יותר מידי...

...................................................................................

קודם כל ממש תודה לקוראים שלי אני מתה עליכם,וגם רציתי ליידע אותכם שעכשיו הסיפור יהיה בזמן הווה ולפעמים יהיו פלאשבקים לעבר.