אני לא יודעת כמה זמן נשארתי שם מתחת לעץ, אבל הספקתי להבין דבר או שניים. הראשון הוא שבראל שתיין כרוני עד כדי כך שמצאתי כל כך הרבה בירות ריקות צמודות לקיר ומעבר לו. והדבר השני הוא שאני חייבת להצטרף אליו. נוכל להיות צמד; הטוב, הרע והמכוער, למרות שזה די סותר את עצמו. קשה לי לדמיין את עצמי יושבת כאן מחר ומארחת לבראל חברה בזמן שהוא שותה את יגונו, ועוד יותר קשה לי זה לראות את איך שאני עוזרת לו לצאת מהשלולית שבה טבע, כי אני יודעת היטב איך זה מרגיש, שהבירה היא הסיבה והפתרון לכל הבעיות בחיים.
ללא הזמנה פלשה למוחי המחשבה שרהב חוזר הביתה מרגישה לי קצת תמוה, בכל פעם ששאלתי אותו על בית התשובה היחידה ששמעתי הייתה שלא מדברים על זה. בדיוק כמו שלא דיברנו על שום דבר מחייו, אבל מסיבה מסוימת הרגשתי טוב עם זה שאנחנו לא מדברים על זה.
את מקומי צמוד לעץ עזבתי כשחלחלה בראשי ההבנה שאם לא אאזור את כוחותיי ואקום כנראה אשאר באותה תנוחה עד הבוקר, וגם כי הריח של רהב היה מורגש בכל נשימה שכל כך רציתי להתרחק ממנו. שיחזרתי בצעדיי את האתמול, כשעוד הייתי מעורפלת מוודקה זולה ובחוסר היגיון עקבתי אחרי רהב. זה היה טיפשי מצידי לעשות את זה ולחשוב שאולי הוא לא יגלה אותי, מלבד העובדה שלא ניחנתי ביכולות ריגול מרשימות לרהב היו כמעט ארבע שנים מחייו לחדד את כל חושיו ולהיות מיומן מספיק כדי לדעת שבן אדם עוקב אחריו עוד לפני שהוא חשב על זה.
את כל הדרך לחדרי נאלצתי להעביר במחשבות על רהב, הלוואי והיה לי מוצא אחר, מחשבה אחרת שתוכל להרחיק אותו מראשי, אבל כל פעם שניסיתי לעקור אותו הוא חזר, גידל שורשים וסירב לעזוב, אך לא כמו הקלות שבה הודיע לי שהוא עוזב בחזרה הביתה. למזלי, כל המחשבות על רהב נעלמו ברגע שנרדמתי, אבל אף אחד לא הבטיח לי שהן לא יהפכו לחלום. הנחמה היחידה שלי הייתה היא שלפחות לא אזכור אותו בבוקר.
הודות לקרני השמש שהבזיקו מן התריסים התעוררתי מוקדם משרציתי, ואחרי דקות קצרות של אנחות ייאוש ומתיחת ידיים ורגליים כבר התחלתי להתארגן. בדרך כלל הייתי מורחת את התארגנות הבוקר לאורך כל הבוקר, ובראל למד כבר להעלים עין על כל איחור מופרז שלי. לבשתי את הבגדים שבראל ציפה ממני ללבוש בכל בוקר ונוכח לגלות ששוב המרתי את פיו, ויצאתי מחדרי. החלטתי לדבוק בגישה חדשה בתקווה שהיא תשנה לי את המזל.
הדרך שלי לבניין הראשי הייתה מייגעת, במיוחד כשגיליתי שלא משנה כמה עמוק אדחוף את ידי לכיסים לא אמצא בהם את הטלפון. הסחת הדעת הרגילה הוחלפה במבט אדיש על המדרכה, ולמרות הכל העובדה שלא היה מה שיסיח את דעתי לא מנעה ממני להיתקע במישהו. עיניי סקרו את הבחור מהכתפיים הרחבות שלו ועד לזיפים שעיטרו את לסתו. ככל שעיניי טיילו לאורך פניו הבנתי שלא הערכתי את עוז יתר על המידה, ושללא ספק הוא היה אחד מהגברים המושכים שראיתי בחיי.
YOU ARE READING
ללכת בדרכך
Romanceרהב לוי היה חייל ביחידה עילית של צה"ל, ולאחר שהשתחרר הוא חצה יבשות בחיפוש אחר השקט שלו, עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה. כשהוא פגש ברום הדר, הוא ניסה להתעלם ממנה כמה שיותר מהפחד שהיא תהפוך את עולמו, מפה לשם, כל כך קרוב למוות וכל כך רחוק מהחיים, מתחיל הח...
