ידו של עוז נפלה על המושב וסגרתי את הדלת אחרי שיצאתי. לא הרגשתי הקלה, בניגוד למה שציפיתי שארגיש, במקום שירדו לי אבנים מהלב רק נערמו עליו סלעים כבדים.
העיניים שלו משכו אותי, ראיתי בהן את הרצון שלו, שאחזור לשבת לידו ושהוא יוכל להניח את ידו החמה על הירך שלי, ימחץ אותה מעט וישחרר, רק כדי להשאיר אותי עם מעט אוויר בריאות והרבה רגשות בלב.
נופפתי לו בידי, ניסיתי לשחרר אותו לדרכו, ידעתי שהוא מורח את הזמן כדי לתת לי הזמנות להתחרט, הוא ידע שאני לא החלטית, שאני יכולה להגיד שביום א׳ אני כן, וביום ב׳ אני כבר לא.
הוא חייך חיוך דק, סגר את החלון ונסע. עדיין לא הרגשתי הקלה. הרגשתי לא שלמה עם ההחלטה, הראש סירב ללב וזו הייתה מלחמה קשה, ראש שרוצה ללכת עם אחד שלא יחזור ולב שרוצה ללכת עם זה שתמיד יחכה.
חזרתי לדירתי ופשטתי את כל בגדיי, הלב שלי חזר לפעום בקצב שלו אחרי שהסרתי את השמלה הצמודה שלא נתנה לי לנשום והדם חזר לזרום לרגליי אחרי שנפטרתי מהעקבים.
נפלתי על המיטה ונתתי לרוח ללטף את גופי הכמעט ערום, רעד קל של קור חלף בגופי ושלחתי את ידי לפזר את שיערי.
העייפות נחתה עליי במהירות, בעיקר בגלל שהתחלתי לספור את הצלקות הרבות שעל גופי, זו הייתה דרך שימושית יותר מלספור כבשים. לפעמים אני אפילו לא יודעת אם להודות למטומטם שדרס אותי וברח או להמשיך לשנוא אותו על שגרם לי לשכוח את מי שאני. מצד אחד הוא נתן לי דרך טובה להיפטר מנדודי שינה, אבל מהצד השני הוא גרם לי לאבד את עצמי, כל העקרונות שפעם היו לי, שאהבתי לייצג ולצעוק ולהילחם בשבילם, כולם היו מדברים על איך שפעם התנהגתי, איך שלא הפסקתי להילחם ולהשמיע את קולי, ואני פשוט לא מכירה. לא מכירה את מי שהייתי ולא מכירה במי שהייתי. אפשר להסתכל על זה בתור פתח לחיים חדשים, אולי העקרונות שהובילו אותי לא היו כאלה שווה להילחם עליהם ושאני צריכה למצוא חדשים.
לא פעם יצא לי לחשוב על זה, כמה טוב וכמה רע יצא לי מזה. הטוב ביותר היה שאני חיה, והרע ביותר היה הזיכרון, שבא והולך, שיש לו תזמון נוראי שלפעמים אני מצטערת שאני בכלל נזכרת.
המחשבות עייפו אותי יותר מהספירה, ועצמתי את עיניי כדי להתמסר לשינה שהייתי זקוקה לה, ואולי קיבלתי את המנוחה הזו לרבע שעה אולי יותר, הטלפון שצלצל כל כך הרבה פעמים הצליח להעיר אותי ממעטפת השינה.
״לילה טוב,״ עניתי למספר הלא ידוע שהופיע על הצג המסנוור. הקול שלי נשמע שביר, והרגשתי כמו סמרטוט שניגבו איתו קומה שלמה של חדרים בבית מלון.
״רום. אל תנתקי.״ כבר תהיתי לגבי השאלה הזו בעבר ועכשיו היא עולה בראשי שוב; אלוהים משחק איתי משחקים או שכיף לו לראות אותי סובלת? ״אני צריך לדבר איתך. בבקשה.״ בחיים לא דמיינתי שאגיע למצב הזה, חשבתי שאני אהיה זו שארדוף, שלא אשחרר בחיים אבל כנראה שטעיתי, והטעות הזו מכה בי בשתיים בלילה.
YOU ARE READING
ללכת בדרכך
Roman d'amourרהב לוי היה חייל ביחידה עילית של צה"ל, ולאחר שהשתחרר הוא חצה יבשות בחיפוש אחר השקט שלו, עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה. כשהוא פגש ברום הדר, הוא ניסה להתעלם ממנה כמה שיותר מהפחד שהיא תהפוך את עולמו, מפה לשם, כל כך קרוב למוות וכל כך רחוק מהחיים, מתחיל הח...
