פרק 6 - אירופה, ישראל ומה שבאמצע

871 89 30
                                    

״אני חושב שאני יכול להתרגל לזה, לקום כל יום לבוקר קריר ולרדת לאסוף את ההזמנה הקבועה של הקפה, ולהפתיע אותך איתו בכל בוקר מחדש, רק כדי שתפתחי את היום שלך עם חיוך, גם אם הלילה נגמר בדמעות.״ הלב שלי הפסיק לפעום, המילים שלו הקסימו אותי, הרגשתי איך הלחיים שלי נהפכות אט אט לאדומות המעידות על המבוכה שהוא גרם לי. ״אני מנסה להבין מה גורם לך למבוכה. זה לא שאמרתי דברים שלא אמרתי בעבר,״ הוא המשיך לדבר ועיניי ניסו לעקוב אחריו, הן עשו את זה יותר טוב ממה שחשבתי.

״זה מרגיש לי מוזר. כמעט ולא נכון, אבל ככה זה כנראה מרגיש באמת, כשמשנים מקום משנים אווירה.״ רוח אירופאית קרה העבירה בי רעד קל, והוא קם ואסף את השאריות שנותרו מההזמנה שלנו. עיניי עדיין המשיכו לעקוב אחריו, עד שהוא נעלם מהחדר.

״אני יכול להבין אותך. רחוק מהבית, רחוק מהמשפחה... זה לא המקום שאת רגילה להיות בו. את כאן איתי עכשיו, והמצב שונה וכן, כמו כל דבר בעולם צריך להתרגל גם אליו.״ הוא חזר לחדר והוריד מגופו את החולצה שאיתה ישן, ובמקומה הוציא מהארון חולצה מכופתרת אפורה שידע שאני אוהבת במיוחד.

״אתה צודק.״ הסכמתי עם דבריו, לא היה לי משהו אחר להגיד באותה הסיטואציה, שבה הוא עומד מולי ומכפתר ברישול את חולצתו, דורש את העזרה שלי. הורדתי את השמיכה מגופי וקמתי לעברו, משחררת את הכפתורים שכבר התעסק בהם ומכפתרת את חולצתו מחדש, מנצלת כל רגע של ידי על גופו.

״תודה,״ הוא מלמל במבוכה ורכן לעברי, מנשק קלות את פניי ואוסף את דבריו. ״יפה שלי.״ שפתיו נושקות למצחי ואני זוכרת כל רגע שלהן על גופי לפני שהתעוררתי והבנתי שהייתי יכולה להיות שם איתו. עם עוז. באירופה הגדולה. אבל לא רציתי, וכרגע אני פה, בישראל. חולמת על גבר שעליו ויתרתי, בשביל גבר אחר שיכול להעניק לי רק שיחת לילה קצרה שגם אותה לרוב אפספס.
החלום הזה החזיק אותי שבויה למשך כל הלילה, וכשהתעוררתי הבנתי שלא אחזור לאירופה, וכדאי שאנצל את זמני בישראל. נכנסתי להתקלח והתארגנתי לעבודה עם בראל, כנראה שנשארנו כאן שנינו וצריך להשתלט על אי הסדר שנוצר כאן.

דפיקות נסערות בדלת גרמו לי לזנוח את מלאכת האיפור שעסקתי בה ולפתוח את הדלת לבראל, שהמשיך לדפוק גם לאחר שנפתחה. הוא נכנס בסערה לחדר, מתעלם במופגן מהבלאגן שהוא היה שרוי בו, פתח את הווילונות לרווחה והתיישב על המיטה.

״אני לא מאמין שאני אומר את זה, אני אולי אתחרט אפילו, אבל אני צריך את העזרה שלך.״ הוא פתח בנאום-וידוי מוזר כזה שלא הגדיר יעד מסוים בדבריו. סימנתי לו בראשי שימשיך בעוד המשכתי בתהליכי האיפור. ״רהב ועוז, הלכו. אין. נשארנו רק אני ואת, וזה אומר שאת באופן רשמי הופכת לחלק מההנהלה.״

You've reached the end of published parts.

⏰ Last updated: Jul 02, 2017 ⏰

Add this story to your Library to get notified about new parts!

ללכת בדרכךWhere stories live. Discover now