ללכת בדרכך

פרק 4 - כל כך הרבה ״לא״

שמלה כחולה, שמלה אדומה, ועוד אלף שמלות שחורות היו זרוקות בחדרי. הייתי אבודה בחיפוש אחר שמלה שתתאים והזמן רץ מבלי שאשים לב לכך. כשניגשתי אל הארון בפעם הראשונה השמלה האדומה קרצה לי, אבל הבטחתי ללבוש אותה להלוויה של אחותי הקטנה, רק כדי לשמור על הייחודיות שלי כמו שהיא ביקשה, וזה לא שהיא עומדת למות בקרוב. אני חושבת שהיא אפילו תאריך חיים ושמאה ועשרים קטן עלייה. השמלה הכחולה נועדה לאותה מטרה, רק לאחות השנייה. כשהחלטתי לעזוב את המשפחה מאחור לא חשבתי שאצליח להיפרד מהן, הן היו חלק גדול מאוד מתהליך ההחלמה שלי. היחידות שניסו בין כל האהבה שהורעפה עליי להציג את האמת המכוערת, זאת שעמדה מאחורי החזות של המשפחה הקטנה שגרה בבית קטן וחם באמצע המושב. למרות כל מה שחשבתי, הצלחתי לעזוב מבלי להתגעגע, אני לא זוכרת רגע שעצרתי לחשוב בו מה קורה איתן, גם לא ניסיתי ליצור איתן קשר בחזרה. פשוט דאגתי להיעלם ולא להשאיר עקבות. אני כמעט יכולה להודות שהניתוק היה קל ואפילו הרגשתי שלמה איתו, אחרי התאונה התעוררתי לעולם שלא הכרתי ולמשפחה שהעמידה פני מושלמת, ועכשיו כשאני עם חצי עין פקוחה המחשבה לחזור לחיים שאני לא זוכרת שהיו לי נראית כמו הבחירה שתפיל אותי לתהום.

ניערתי את דמותם המעורפלת של אחיותיי מראשי והחלטתי שאבחר באקראיות את אחת השמלות, הרי זה לא משנה מה אלבש, עוז יחמיא לי כדי להפוך את הערב למעניין יותר. לאחר שעלתה בגורל שמלה שחורה, קצרה ואיך לא, צמודה, ההתארגנות נעשתה קלה יותר ותוך דקות כבר גיליתי שהייתי מוכנה לפני הזמן. לא אהבתי להיות אחת שכתוב לה על המצח תחכה, אני עוד לא מוכנה, ועוד יותר לא רציתי שזה יקרה גם לי, ובדיוק בגלל זה הייתי מוותרת על דברים שלוקחים זמן, כמו עוד שכבה של איפור או עוד משחק של מדידת שמלות.

בשש בדיוק כבר הייתי מסודרת ועוז כבר שלח הודעה שארד אם אני מוכנה, ושאין לו בעיה לחכות עוד קצת. בינתיים צפיתי בכביש מהחלון, בעוד מכונית חולפת ובעוד אחת שפונה עד שמכונית כסופה עצרה בפתח הבניין. הנחתי שזה הזמן שלי לרדת וסגרתי את האורות ואת הדלת אחריי.

לפני שפתחתי את דלת המכונית צפיתי בעוז שישב במושב הנהג משולב ידיים, ידיו היו שריריות ועבות ולא היה לי ספק שהוא היה בדיוק כמו חבריו באיזו יחידה מסווגת. עיניו היו עצומות והכיסא היה משוך לאחור, כאילו התכוון לתפוס תנומה קלה עד שארד אליו. אצבעותיי נקשו על החלון והוא פקח את עיניו, ובאותו הרגע פתחתי את הדלת והשתחלתי אל המושב. "רק למקרה שאתה עייף," מלמלתי וסגרתי את הדלת אחרי, והוא השתלב בתנועה. "אני מציעה שנלך לסרט, כזה שאתה תוכל להירדם בו." הסיבה להצעה שלי הייתה פשוטה, אני אוהבת לראות סרטים לבד. הנחתי גם שעוז עבד כל היום מלבד שעות הבוקר שהייתי איתו, ושהעייפות לא מגיעה מעוד לילה בלי שינה.