ללכת בדרכך

פרק 1 - פיילוט

השעה הייתה כמעט חצות כשהחלטתי באופן ספונטני לשבור את השגרה; לרדת למרתף ולחלוק בקבוק וודקה עם קבוצה לא גדולה של צעירים שהחליטו שגם להם מגיע חופש. הדלקתי את מסך הטלפון שלי שוב, רק כדי להזכיר לעצמי שעברו שלושים וחמישה ימים מאז שהמוח שלי התעוות והרכיב פאזל חדש מהחיים שפעם היו שלי. עכשיו, לאחר שתי כוסות של וודקה, הבלגן שהתעוררתי בו אחרי התאונה נראה מסודר יותר מאי פעם. אני חושבת שתאונות דרכים גורמות לך להסתכל על החיים אחרת, גורמות לך להבין כמה הם שווים ויקרים, ושההזדמנות השנייה אותה קיבלת צריכה להיות התיקון של החיים שהשארת מאחור. אני הגעתי למסקנה אחרת, לא רצית להיות חלק מאותם אנשים שחולמים להיות רופאים כדי לסגור את מעגל הקארמה שלהם, או שמחליטים לקחת את החיים שלהם בידיים והופכים אותם על צירם כי הם חושבים שמגיע להם יותר טוב ממה שהיה להם בעבר. כמו תמיד, החלטתי לשחות נגד הזרם, ואם אני כבר חיה, אז לפחות כמו שצריך.

אחרי שלושה שוטים נוספים כבר הייתי בדרך לממלכה קסומה רכובה על סוס לבן, אבל בעצם עדיין ישבתי על כיסא הבר עם הראש צמוד לדלפק. הטריקה של דלפק המעבר לעובדים גרמה לי לפקוח את עיניי ולצפות בידיים חסונות מוזגות ויסקי לשתי כוסות ארוכות. הרמתי את ראשי מהשולחן בדיוק כשהוא הסתובב להחזיר את הבקבוק למקומו, הוא חשף לפני שרירי גב אלוהיים וחשבתי שלרגע בהיתי בו יותר מידי. הוא הסתובב בחזרה ועיניו האפורות שהכרתי לעומק לכדו את עיניי לפני שהוא הלך. המחשבה לעקוב אחריו עלתה בראשי והתקבלה תוך שבריר שנייה, וכבר עזבתי את מקומי בדרך אל הגבר שעיניו כישפו אותי.

עזבתי את המרתף והגעתי אל הכניסה של המתחם, העצים והשיחים נעו מצד לצד בגלל הרוח ולרגע הרגשתי כמו בסרט אימה זוועתי. אני מניחה שזו הייתה החלטה די מטומטמת לעקוב אחריו באמצע הלילה, במיוחד שהוא לא נראה כמו אחד שאוסף נשים פצועות בסוף הלילה. כל המצב המוזר הזה לא גרם לי להרגיש אשמה או פחד, אלא תחושה של ביטחון עטפה אותי כל עוד הוא היה ברדיוס שלי. המשכתי להתקדם אחריו עד שהוא נעצר מתחת למנורת רחוב, ואז כבר הייתי צריכה להחליט במהירות אם אני נעצרת או ממשיכה להתקדם; מבין שתי האפשרויות האלו בחרתי בשלישית והתיישבתי על ספסל שהיה צעדים ספורים ממני. לא הורדתי את עיניי ממנו, גם כאשר הוא הוריד את חולצתו וגילה לי את שריריו המפוסלים. הוא לבש בחזרה את חולצתו שכנראה הייתה הפוכה והמשיך בדרכו, ואני הלכתי כעיוורת אחריו, עדיין מסונוורת ממנו.

הוא נכנס בין הבניינים ונותרתי לבדי, תוהה איך איבדתי אותו, אולי בין החלום למציאות שהיינו בה. התקדמתי אל היציאה מהבניין הראשון וחיפשתי אותו בין הכניסות השונות. הלב שלי פספס פעימה כשהוא הופיע מאחורי, עיניו אפורות וחודרות יותר מאי פעם, שורפות את עורי אפילו שהוא לא מסתכל עליו, אלא נועץ את עיניו בעיניי. כנראה הבנתי מאוחר מידי שנפלתי בפח, ולא רציתי להכיר את התגובה שלו במצב הזה, שהוא יבין שאני בעקבותיו, אז חזרתי אל החלום המתוק בו אני עדיין בדרך הארוכה על הסוס הלבן, אל הממלכה שמחכה לי מעבר לענן.