*****נ.מ רוי*****
״שניים וודקה נקי בשבילי ובשביל הגברת״. אמרתי לברמן וחייכתי חיוך פלרטטני לעבר הבלונדינית שישבה לידי . נטע או נועה טוב, זה לא משנה אני אף פעם לא טורח לזכור את השמות שלהן, זה לא שאני הולך להישאר איתן אחרי שאני מזיין אותן.
ככה זה בארבע שנים האחרונות מאז כל מה שקרה עם מיה אני לא מסוגל להסתכל למישהי בעיניים מבלי לדמיין אותה.
זה מצחיק באיזה שהו מקום שדווקא מכולן התינוקת הזו נכנסה לי ללב.
מאז אותו יום לא ראיתי אותה- בהתחלה זה היה מבחירה: התפטרתי מהמסעדה עברתי לגור ברעננה . הכול כדי להיות רחוק ממנה. כדי לא לזכור.
אבל אז זה הכה בי. הגעגוע. הגעגוע לצחוק המתגלגל שלה, לעניים החומות האלו שלה שאם מסתכלים מספיק זמן רואים שיש בהן רסיסים קטנים של ירוק , למגע של הידיים שלה שעשה לי צמרמורת כל פעם מחדש, לקול הנשי שלה.
כל מה שרציתי היה לשכוח
לשכוח ממנה.
לשכוח שהיה משהו.
לשכוח מאיתנו.
אז שתיתי. וזיינתי. כל פעם מישהי אחרת , כל פעם בבר אחר. זה היה קל , לפעמים אפילו הופתעתי מכמה בחורות יכולות להיות ככ קלות .
לפעמים היו כאלה שנעלבו שלא נשארתי בבוקר שאחרי. הן לא הבינו שאין טעם שאשאר כי בחיים לא אסתכל להן בעיניים ואראה משהו שהוא לא מיה.
״רוי? אתה בכלל מקשיב לי?״ הבלונדינית בעלת הרגליים הארוכות קטעה לי את המחשבה.
״ איך אפשר להתרכז במה שאת אומרת עם איך שאת נראית?״ אמרתי לה בשעה שחייכתי את החיוך הכי כובש שלי.
״אז... אתה בא אליי או אלייך.״ אמרה בקול פלרטטני ומוגזם. מדהים איך השטויות האלו עובדות עליהן כל פעם מחדש.
״בואי ניסע אלייך מאמי.״ החזקתי אותה במותניים ונכנסו למכונית. טוב נו כמו כל לילה בארבע שנים האחרונות.
