Writen On The Walls

פרק חמישי

הלכתי אחריהם, מרגישה איך גבי מתחורר מעשרות זוגות העיניים שעקבו אחרי.
באוויר עמד ריח של אלכוהול.
הם נעצרו מול שולחן בקצה הפאב, הוא היה שחור וזוג ספות אדומות עמדו משני צידיו, אחת מהן מחוברת לקיר כשפניה לפתח.
הוא הביט עלי ואז החווה לכיוונה בראשו.
הלילה הזה הולך ונהיה הזוי מרגע לרגע.
הוא התרחק לכיוון הבר ואני התישבתי על קצה הספה, מוכנה לזינוק.
הבטתי לעבר הפתח, שהיה בקצה השני של החדר, נראה שבריחה דרך חבורת הבריונים שמאכלסים אותו לא תזכה בתואר "הרעיון המבריק ביותר".
הכנסתי את ידי לכיס הקפוצ'ון בגישוש אחר הפלאפון, הוא לא היה שם.
'שיט'.
ברגע זה אני נוטה להסכים עם דעתו של אבא שלי על רמת המשכל הנמוכה שלי.
להשאיר את הפלאפון באוטו??
נו באמת!!

נשמתי נשימה עמוקה נשכתי את קצה אמתי וניסיתי נואשות לחשוב על דרך לצאת משם חיה. נעצתי את מבטי בשולחן המבריק ששיקף את התקרה.
היא הייתה מכוסה גרפיטי צפוף וצינורות השתלשלו ממנה.

כוס מים נדחפה לשדה הראיה שלי והקפיצה אותי.
הבטתי בבלבול ברוצח הממושקף שלי מתיישב מולי אוחז בכוס בירה.

היו לו ידיים גדולות.
הרגשתי אותו נועץ בי מבט ויישרתי אליו את עיניי, אבל כל מה שיכולתי לראות הייתה השתקפות דמותי במשקפי השמש שלו. נראיתי נורא.

"אז מה יש לך בשבילי?" הוא סוף סוף אמר משהו והרגשתי איך הקול שלו מכניס אותי שוב למצב בעתה ומסלק כל מחשבה הגיונית של בריחה.
אני חושבת ששכחתי איך קוראים לי...
בלעתי רוק ואגרפתי את ידי מתחת לשולחן.
"מה אתה רוצה לשמוע?" הקול שלי רעד מעט בסוף המשפט. נשכתי את שפתי, אסור לי להראות מפוחדת.
הוא הביט בי עוד רגע ואז לגם לגימה ארוכה מכוס הבירה שלו.
השקט בין משפט למשפט שלו גרם לעצבי להמתח.
"גיימס רוקלין. מה יש לך עליו?"
לקח לי רגע להתעשת ולהזכר במי מדובר.
לקחתי נשימה עמוקה ושטחתי לפניו את העובדות שאספתי היום בקול הכי פחות רועד שהצלחתי לגייס.
אני לא פחדנית בדרך כלל, מה שגורם לי לעיתים קרובות לעשות מעשים מטופשים, ראו ערך 'אני כאן, הפלאפון באוטו', אבל אני מניחה שהמצב הזה יוצא מהכלל.

שוב היה שקט מצידו. מאחד השולחנות נשמעה קללה רועמת ואז שאגת צחוק.
הוא תופף באצבעותיו על השולחן וכיווץ את שפתיו. ציפורן הקמיצה הימנית שלו היתה שחורה.
"לא לקחו כלום, הא?" הוא המהם "מעניין מאד"
אותי משום מה זה פחות עיניין.
הנחתי את ידי על השולחן והתרוממתי מהספה.
"אני אלך עכשיו" אמרתי והיישרתי מבט למקום שבו אמורות היו להיות עיניו.
הרגשתי אותן ננעצות בי.
"לא שתית את המים שלך"
"אני לא צמאה" פלטתי במהירות, עדיין נאחזת בקצה השולחן.
הוא התרומם מכיסאו עדיין מביט בי, נרתעתי לאחור ומעדתי על הספה.

הוא גיחך ואני נשבעת שזה היה גיחוך מהגיהנום.
"בואי" הוא התחיל ללכת לכיוון הפתח.
הלכתי בעיקבותיו, קולטת מזווית העין את נאדיה הקירחת נועצת בי מבט רצחני.
-------------

ליד דלת הדירה שלי נחו זוג נעליים גבריות.
בן הגיע.
הנחתי את ראשי על קיר המזדרון וניסיתי להסדיר את נשימותי.
את הדרך מסמטאת הגרפיטי עד לדירה עברתי בכמעט ריצה, חוששת שמה הממושקף יתחרט על שהשאיר אותי בחיים. הרגשתי טיפות זעה קרות על עורפי ומחיתי אותן בעיניים עצומות.

בן בבית. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה בה העביר לילה בדירה המשותפת שלנו.
ביני לביני אני מרשה לעצמי להודות שהתגעגתי אליו.
למגע הגברי של ידיו, לנשימות העמוקות שלו, שממלאות את מקום הדממה בחדר השינה.
אבל זה רק ביני לביני. אסור לאף אחד לדעת, בטח לא לבן.

התרוממתי מהקיר ותחבתי את ידי, שכמעט לא רעדה כבר, לכיס האחורי של הג'ינס שלי.
הוא לא היה שם.
לכל הרוחות והשדים המוקפאים! הוא ברכב, יחד עם הפלאפון שלי!
כבר פניתי חזרה לכיוון חדר המדרגות כשנזכרתי שהרכב חונה איפה שהשארתי אותו, בצמוד לסמטאת הגרפיטי, מרחק עשר דק' הליכה מכאן.
חזרתי באנחה אל הדלת וצילצלתי בפעמון, כנראה שאצטרך להשתמש בשרותיו של בן חרף רצוני.
לא הייתה תשובה. גם לא בתגובה לשני הצלצולים הבאים.
אולי הוא בכל זאת לא בבית?
מזל שהשארתי מפתח אצל קרואלה דוויל.

קרואלה היא האישה המבוגרת שגרה בצמוד אלי ואת השם הזה הצמדתי לה בעקבות השיער השחור ששלה שבאופן מוזר הלבין רק בחציו.
אני לא חושבת שאי פעם ידעתי את שמה האמיתי.
היא נתנה לי את המפתח בליווי מבט מזועזע וצקצוק לשון.
רק כשנכנסתי הביתה וחלפתי על פני המראה הבנתי למה.נראתי יותר גרוע ממנה!
חלצתי את נעלי בבעיטה והסתכלתי סביבי.
הסלון היה מואר ומסודר ושאריות ארוחת הבוקר שלי כבר לא היו על השולחן, סימן מובהק לכך שבן אכן בבית.
נכנסתי לחדר השינה.
הוא ישן על גבו במיטה הזוגית שלנו ידיו משולבות על חזהו.
התקרבתי בשקט והבטתי בפניו.
שיער בלונדיני עבה ושפתיים מסורטטות.
הרגשתי צביטה חדה בחזי, עבר הרבה זמן מאז הן נשקו לי.
עמדתי לשלוח יד לשערו, ועצרתי בעדי.
לא נפגשנו שבוע, ועכשיו הוא ישן,
לא חיכה שאגיע.

תחת זרם המים באמבטיה הרפתי את שרירי שעוד היו דרוכים ממאורעות הערב ועצמתי את עיני.
התאוריה שלי היא, שחדר האמבטיה, מלבד היותו זוכה פרס המקום המרגיע ביקום, הוא גם מקור ההשראה הטוב ביותר. לכל דבר.
הרהורים על מהות החיים, שירים שהמצאת על המורה למחשבים בכיתה ג', ותובנות עמוקות על הרכב הפיצה.

בהיתי בקיר המחופה אריחי קרמיקה בהירים נותנת למים לזרום על תלתלי ולשטוף מעלי את חוויות היום המטורף הזה.
פניו של גיימס הנעדר, כפי שראיתי אותו לראשונה בתמונה,צפו נגד עיני.
כתב צעיר ומצליח שיום אחד פשוט נעלם. מכל כיוון שמסתכלים, זה מקרה מוזר.
הפריצות העוקבות הערפל שמקיף את המקרה מכל כיוון ומעל הכל, ההתעניינות חסרת ההסבר של הממושקף. התעניינות שבאורח מפחיד, כוללת גם אותי.

כשהשתחלתי לתוך מכנס הפיג'מה הענק שלי מפזרת מים סביבי, החלטתי לנסות לחקור לעומק את המקרה, סתם כדי לספק את יצר הסקרנות המפורסם שלי.

לפעמים החלטה אחת שלך, יכולה לשנות לך את החיים.