Writen On The Walls

פרק שלישי

"היתה מה?" הסתובבתי אליה בהפתעה
"פריצה. גנבים כאילו..."
"כן תמי, אני יודעת מה זה פריצה" קטעתי אותה.
היא צחקקה "איזה חיות...תקשיבי, אפילו ת'מרצפות הם עקרו! עשו בלאגן, פרקו ארונות, אבל מה? לא לקחו כלום! לדעתי זה היה סתם איזה פסיכי שנכנס בטעות"
התאפקתי מלגחך. רק תמי מסוגלת לחשוב על חולה נפש שפרץ בטעות דרך החלון לקומה חמישית, עקר מרצפות ויצא כעל האפשרות המסתברת.
"מה זאת אומרת לא לקחו כלום?"
"לאדעת. הכל נשאר שם. המחשב, המצלמה, אם אני זוכרת טוב היה שם אפילו כסף מזומן"
היא פוצצה בלון מסטיק וחזרה להביט במסך.
"את חייבת לראות את הפוסט האחרון של בראד פיט. 'או מיי גאד' הוא כזה לוהט! למה לעזאזל הדייטים שלי כל כך גיקים??" גלגלתי עיניים.גיקים? כן בטח. תמי לין מקבלת את מי שהיא רוצה, והיא רוצה את השווים. נפרדתי ממנה ויצאתי מהחדר. לא נראה שהיא יודעת עוד משהו.
עזבתי את ביניין המערכת, ונסעתי למקור המידע היחיד שהצלחתי לחשוב עליו, תחנת המשטרה.
התחנה הייתה כמעט ריקה בשעה הזאת של היום.
"סליחה?" שוטר צעיר שבהה במסך המחשב הרים אלי מבט משועמם
"דילן נמצא?"
"אולי" הוא הפטיר והחזיר את מבטו למסך.
עמדתי שם עוד רגע תוהה אם ה'שיחה' נגמרה וכשהבנתי שלא אקבל שום התייחסות כיחכחתי בגרוני כדי להשיב את תשומת ליבו.
"מה?" לפי המבט שהרים אלי קל היה להבחין שהוא רואה בי מטרד.
"אפשר להכנס אליו?"
"מי את?"
"ידידה" עניתי "קים לורנס" .
הוא סקר אותי רגע "תכנסי"
עקפתי את שולחנו ונגשתי לדלת שעמדה מאחוריו- "מפקד תחנה".
אחרי כמה נקישות הדלת נפתחה.
דילן, ידיד של בן עוד מימי התיכון, עמד מאחוריה וחייך אלי חיוך מופתע. "קים! מה את עושה כאן?? כלומר, איזו הפתעה! תכנסי! תשבי!"
דילן מקהולמס היה גבר חסון ולא נאה במיוחד, שנהג לשלוח לי חיוכים פלרטטניים ובדיחות גסות בכל סיטואציה בה נפגשנו ובאופן כללי דיי חיבב אותי. חייכתי אליו בחזרה והתישבתי בכיסא שמול השולחן המבולגן שהיה בערך כל מה שהכיל החדר מלבד ארון משרדי ארוך ותמונה של דילן עצמו לבוש בבגד קרטה מגוחך.
"אז מה..?" הוא שאל מתרווח בכיסא שמולי, "התגעגעת אלי בובה?"
הגדלתי את החיוך. אני לא ממש מסמפטת אותו מה גם שאין דבר שאני שונאת כמו גברים שקוראים לי בובה, אבל כרגע אני ממש זקוקה לו.
"חשבתי שאולי תוכל לעזור לי במשהו, אני מחפשת מידע על כתב שנעלם לפני כשנה, גיימס רוקלין, אתה זוכר את הסיפור הזה?"
"הממ זכור לי משהו, אני יכול לבדוק, למה נסיכה? את מכינה עליו כתבה?" הנהנתי במהירות, אלוהים, תודה לך שאני כתבת.
הוא נפנה למסך המחשב.
משום מה נמנעתי מלספר לו את הסיבה האמיתית לשאלה, אולי בגלל שמההכרות שלי עם דילן, ההתיחסות שיקבל משפט כמו "גבר זר ומפחיד יודע את השם שלי ומאיים על חיי אם לא אעזור לו למצוא כתב שנעלם לפני שנה." תיהיה במקרה הטוב גיחוך בתוספת צביטה בישבן.
עברו עוד כמה דקות בהן דילן כיווץ את גבותיו והביט במסך בריכוז. "אווו כן, אני זוכר את המקרה הזה" אמר לבסוף והקריא "'נעדר- ג'יימס רוקלין, 24' זה באמת היה תיק מוזר. קודם הוא נעלם ואח"כ הפריצה לבית שלו..."
"אתה מתכוון למשרד שלו?"
הוא הפנה אלי את מבטו "גם למשרד שלו. יום אחרי ההעלמות נרשמו שתי תלונות על פריצה. אחת במשרדי העיתון today ואחת מהשותף של רוקלין לדירה" הוא עצר והביט בי " יש משהו מסויים שאת רוצה לדעת לאב?"
"מה לקחו? מהדירה, אני מתכוונת?"
הוא חזר להביט במסך " לפי מה שאני רואה כאן, כלום. התיק נסגר מחוסר ראיות. אז תגידי קים, מה את עושה הערב?" הוא חזר לחייך את החיוך הפלרטטן שלו ואני מיהרתי להגיד שיש לי תוכניות ושברור, נשב לאכול יחד, בהזדמנות הראשונה. כן. בטח.
לקחתי ממנו את הפרטים של השותף ויצאתי. לפעמים משתלם להיות יפה.
כעבור רבע שעה חניתי בכתובת שדילן נתן לי,הצצתי שוב בפתק ויצאתי מהרכב.
עליתי את המדרגות שתיים שתיים עד קומה שלוש.
דלת שניה מימין, בלי שלט. הסדרתי את נשימתי ודפקתי.כסא נגרר מתוך הדירה אבל אף אחד לא פתח. צילצלתי וחיכיתי. כעבור כמה דקות הדלת נפתחה על ידי גבר צנום ונמוך שהביט בי במבט חשדני.
"שלום, מר סמית?"
"כן?"
"היי, שמי קים לורנס. אני עיתונאית בעיתון today" אמרתי והושטתי ידי ללחיצה, הוא אפילו לא הביט בה.
"מה את רוצה?"
החזרתי את ידי. "אני מכינה כתבה על השותף שלך לשעבר גיימס רוקלין, וחשבתי אולי תוכל לעזור לי"
"אני לא יודע כלום" אמר וכמעט סגר את הדלת.
"בבקשה מר סמית! רק כמה דקות!" מיהרתי לדחוף את רגלי בחריץ הדק.
הוא מלמל לעצמו משהו ופתח את הדלת. "מהר".
סקרתי אותו לרגע, הוא היה בחור צעיר בסך הכל אבל דיבר כמו זקן נרגן. השיער שלו היה דליל ומקורזל ומבנה גופו דקיק.
"עד כמה היתה ההכרות שלך עם גיימס?"
"לא הרבה."
"הוא שיתף אותך בחייו הפרטיים? דיברתם לפעמים?"
"לפעמים."
לעזאזל, הוא עונה כל כך קצר! ידו עדיין הייתה על הדלת מוכנה לסגור אותה ברגע שאזיז את רגלי.
"ובימים שלפני ההיעלמות הוא התנהג מוזר? ארז תיק אולי? התכונן לנסיעה...?"
"לא"
התחלתי להבין שממנו לא תצמח לי הישועה.
"אתה מכיר אולי מישהו שיכול לתת לי קצת מידע? קרוב משפחה אולי?"
הוא כיווץ את שפתיו "אין לו משפחה."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאין לו משפחה" הוא גילגל את עיניו "יתום"
ניסיתי להשחיל עוד מילה אבל הוא קטע אותי "ועכשיו אם לא אכפת לך, אני צריך ללכת."
הזזתי את רגלי בחוסר רצון והוא סגר את הדלת במהירות בלי להוסיף עוד מילה.
הסיפור הזה ניהיה מעורפל מרגע לרגע.
ונראה שהגעתי לדרך בלי מוצא. התיישבתי באנחה ברכב והרמתי את הפלאפון שלי שצילצל. מספר חסום.
"הלואו?"
רעשים מילאו את הקו. מכוניות, רחוב, ואז שקט.
"עוד שעה. אותו מקום כמו אתמול."
קול עמוק השטלת על הקו וגרם לרעד בידי. " תגיעי לבד".