Writen On The Walls

פרק שישי

כשהתעוררתי המיטה הייתה ריקה. התרוממתי לישיבה ושפשפתי את עיני.

מבעד לסבך התלתלים שכיסו את פני, יכולתי להבחין בשמש החורפית החודרת מבעד לתריסים הפתוחים ומציפה את החדר באור יום.

אני מניחה שאחד הדברים שגורמים לבן לברוח מחדר השינה כל כך מוקדם בבוקר הוא השיער שלי. כשאני קמה, אני נראית כאילו ירו אותי מתותח. ברצינות.

קמתי מהמיטה מפהקת פיהוק בוקר ענקי ויצאתי מהחדר, מחפשת את בן כדי לומר לו בוקר טוב. הוא לא היה גם בסלון. פתק שהוצמד ללוח השעם שתלינו על הדלת כשעוד היינו זוג קיצ'י וחמוד, בישר לי ביובש שהוא כבר יצא לעבודה. פעם היינו תולים שם שירי אהבה.

עוד פיהוק גדול קרע את פני. דשדשתי לכיוון המטבח, מסתבכת בקצות המכנסיים הארוכים הרבה יותר מידי שלי, כדי להכין לי משהו לאכול. כישורי הקולינריים, כמו גם הטעם שלי במוסיקה, היו מעט מפוקפקים.

הפעלתי את פלייליסט הבוקר שלי, שכולל תרכובת לא ברורה של מטאל, פולק, ורוק אלטרנטיבי, ופתחתי את המקרר. ההיצע לא היה מרשים.

זרקתי למחבת מגוון מרכיבים שכל קשר ביניהם לבין חביתה מקרי בהחלט והצצתי בשעון.

אני מאחרת. שוב.

כשסיימתי להתלבש במה שהייתי מגדירה כמהירות האור, חזרתי למטבח כדי להכניס את החביתה החרוכה שלי לתוך לחמניה. יצאתי בריצה מהדירה, משאירה אחרי חלונות פתוחים וריח של חביתה שרופה.

                  ----------
"בקיצור, מה אני אומרת לך? בהייה של החיים הוא נתן לי!" תמי ישבה על הכיסא במשרד שלי ונאמה בשטף.

הנהנתי בהיסח הדעת, יושבת על הרצפה ברגלים משוכלות, ולא ממש הקשבתי.

נעל עקב מחרידה בגווני ירוק עמדה לידי על הרצפה, מחכה לסיקור מחמיא שלא הצלתי לכתוב. הריכוז היה ממני והלאה. אירועי הערב הקודם סרבו לעזוב את מחשבתי.

"איך זה הגיוני?" קטעתי את דיבורה הבלתי פוסק של תמי.

היא הביטה בי בבלבול. "מה?"

"איך יכול להיות שיום אחד, מישהו פשוט נעלם ואף אחד לא יודע שום דבר לגבי זה?"

תמי החליקה בידה על זנב הסוס שלה ונאנחה "את עדיין עם זה?"
מתחתי את רגלי ובעטתי קלות בנעל הזוועתית.
היא גלגלה עיניים והביטה בציפורניה הורודות להחריד.
"תשאלי את קציצת בשר אם זה כזה מעניין אותך" אמרה והפנתה אלי את מבטה "כאילו, הוא בטח יודע משהו"

לפעמים תמי היא פשוט גאון.

קציצת בשר הוא עורך העיתון שלנו, שזכה בכינוי הזה פה אחד מכל אנשי הצוות בשל מבנה גופו הנמוך והעגלגל.
כעבור שעה, כשישבתי מעברו השני של שולחנו, הוא הביט בי במבט נרגז.
"למה את שואלת?"
"סתם. מתעניינת"
"אז אל" הוא חתם וחזר להביט במסך המחשב שלו.
"אני באמת צריכה לדעת" ניסיתי להתעקש והוא הפנה אלי את מבטו.
"יש דברים, לורנס" הוא רכן לעברי והנמיך את קולו "שאת לא רוצה להיכנס אליהם."