Writen On The Walls

פרק ראשון

"קים מאמי, אני יוצאת. שיהיה לך אחלה ערב."
הרמתי מבט עייף ממסך המחשב והבטתי בתמי לין שעמדה בפתח המשרד, או יותר נכון בפוני הבובה הענק והמחומצן שהסתיר את רוב עיניה.
"ביי" אמרתי בקול הכי עייף שלי
"מה, את עדיין עובדת על השמפו הזה??"
"יאפ" נאנחתי ומתחתי את ידי מעל הראש.
תמי-לין לעסה את המסטיק הנצחי שלה בקולניות "את לא נורמאלית, קים. אני נשבעת."
"כן... ככה כולם טוענים" פיהוק גדול הפריע לי לסיים את המשפט.
השיר פוקוס התחיל להתנגן מתוך התיק של תמי. "זה בטח הדייט שלי" אמרה, שלחה נשיקה באוויר ויצאה.

הבטתי בה מתרחקת, זנב הסוס הגבוה והמהודק שלה מתנפנף מצד לצד ועקביה הורודים מרעישים כמו שרק תמי-לין מסוגלת.
"איך היא יכולה ללכת על הדברים האלה?" שאלתי את עצמי בקול תוך כדי שנעלתי את נעלי הסניקרס האפורות שלי.
גם לי התחשק כבר ללכת. את הכתבה על השמפו אמשיך כבר מחר.
יש רק דבר אחד יותר משעממם מלקרוא כתבת צרכנות בעיתון מקומי, והוא להיות מי שכותב אותה. במקרה, המישהו הזה הוא אני.
שוטטתי במבטי על פני החדרון הקטן ששימש כמשרד שלי, הפוך כמו שרק אצלי יכול להיות. הקירות מכוסים ציורים, דפים פזורים בכל מקום וערימות של מוצרים מסוגים שונים שאותם סיקרתי או אסקר.
"אני חייבת לצאת מפה" מלמלתי לעצמי והתרוממתי בכבדות מהכיסא, משלחת מבט מצמית בבקבוק השמפו. אזור הישיבה שלי כאב...

פעם בכלל חלמתי להיות אומנית. כזאת שיושבת בסטודיו משלה ופורקת את הלב על קנווס. אבל אבא שלי קבע שזה לא ריווחי, ואיך שהוא מצאתי את עצמי בלימודי תקשורת. באיזה שהוא שלב דווקא קסם לי להיות עיתונאית, לנהל מדור אומנות או אפילו פלילים, להוציא לאור מקרי פשע, לצוד סקופים. אבל כבר מזמן למדתי שהחיים לא ממש בקטע של להגשים את החלומות שלך. העובדה שהעברתי את היום שלי בלנסות לכתוב טור על שמפו נגד קשקשים, היא לדעתי הדוגמא המושלמת לכך.

השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת ובניין המערכת היה ריק. נראה שאני האחרונה שעוזבת, כמו תמיד. לפעמים אני מעדיפה את המשרד הקטן והמבולגן שלי, שמסתננים אליו הדי שירים של ג'סי ג'יי מכיוון חדרה של תמי-לין, על פני הדירה השקטה בה אני ובן מתגוררים. רוח קרירה נשבה והעבירה בי צמרמורת ומיהרתי להיכנס לרכב.
הפלאפון שלי צפצף, מודיע על הודעה שהתקבלה מבן. "לא בעיר הלילה, נפגש מחר." ככה, בלי אימוג'י או הסבר. כמו תמיד.
בן כנראה הסתדר על מישהי לבלות איתה את הלילה, ולי מתוכנן עוד ערב לבד.
הנעתי את הרכב ותהיתי אם יש מה לאכול, אם נשארה קצת פיצה במקפיא, או שאני צריכה לעצור ולקנות. רק כשסיימתי לבצע את הכניסה המסובכת לחניה שלנו, נזכרתי שהבוקר אכלתי את המשולש האחרון.

הדירה קיבלה אותי קרה, חשוכה ומסודרת. בן היה פה. בכל פעם שהוא מגיע הוא מסדר, ולאחרונה זה קורה לעיתים רחוקות מידי. הדלקתי את האור בסלון, תוך כדי שתחושה חמוצה מתחילה לטפס בגרוני. בן ואני גרים באותה דירה, אבל לא נפגשנו כמעט שבוע. כבר הייתי בטוחה שהתרגלתי, אבל נראה שלתחושת הנטישה הזאת לא מתרגלים. אף פעם.

זרקתי את תיק הגב שלי על הרצפה והשתרעתי על הספה. בן שונא כשאני עושה את זה, אבל הוא לא כאן. מה גם, שהרבה מהדברים שאני עושה הוא לא ממש אוהב.
בחוץ כבר החשיך לגמרי והסלון היה קריר. תחבתי את כפות ידי מתחת לגופי ונאנחתי, בוהה בתקרה.

את בן הכרתי לפני שנה באחת הפעמים הבודדות בחיי בהן לבשתי שמלה. זה היה בחגיגת ערב השנה החדשה בחברת ההייטק של אבי. לא הכרתי שם אף אחד והרגשתי לא נוח בשמלה הקצרצרה שאמא שלי הכריחה אותי ללבוש, כשקלטתי את אבי מתקרב אלי מלווה בגבר צעיר.
"קים, תכירי את בן. הוא עובד חדש בחברה ואני צופה לו עתיד מזהיר". כאן הוא חייך את החיוך הקטן שלו שמיועד רק לאנשים שמביאים תועלת, דבר שמוציא אותי כמובן מהכלל, והשאיר אותנו לבד. בן היה חתיך, לי לא היה חבר, ומהר מאוד מצאתי את עצמי עמוק בתוך מערכת יחסים איתו. אין לנו הרבה במשותף. הסיבה היחידה שאנחנו עדיין ביחד היא שאני הדרך שלו להיות קרוב לאבא שלי והוא היחיד שיש לי, אלא אם כן מחשיבים את תמי מטור הרכילות לחברה. לכן, בשביל הלילות בהם אנחנו שוכבים במיטה והוא ממלמל את שמי ואני את שלו במין וידוי נוכחות, אני ממשיכה לחיות עם ההיעדרויות הממושכות והבנות מהצד.

התרוממתי בקפיצה. "לעזאזל" סיננתי לעצמי. השקט משגע אותי, גורם לי לחשוב ולהרגיש דברים מיותרים .זרקתי על עצמי קפוצ'ון וחלפתי על פני המראה מבלי להביט בה, לכיוון הדלת. אני יודעת בדיוק מה הייתי רואה שם. בחורה בהירה עם תלתלים חומים, עיניים ירוקות ועיגולים שחורים מתחתיהן. "להית'" זרקתי לחלל הבית הריק, כיביתי את האור ונעלתי.

רוח קרה הכתה בפני. הצטמררתי ותחבתי את ידי עמוק בתוך כיס הקפוצ'ון.
התחלתי לצעוד לכיוון השכונה הסמוכה. אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את אסופת הסמטאות המוזנחת הזו כשכונה, אבל זה לא משנה לעובדה שזהו מקום הבילוי החביב עלי בתקופה האחרונה. בעטתי בפחית קולה ריקה ונכנסתי לאחת הסמטאות. היא הייתה חשוכה כמעט לגמרי והדי מוסיקה שחורה הדהדו בין קרותיה.
בקצה הסמטה עמד הקיר שלי מעוטר בכתובת גרפיטי גדולה. מלאתי את ראותי אויר. אומנות רחוב היא החולשה שלי. "מהמם" פלטתי וליטפתי בקצות אצבעותיי את הכתובת החדשה. מידי כמה ימים מישהו מוחק את הכתובת ומרסס במקומה חדשה.
היא עדיין הייתה לחה. נראה שלא מזמן ציירו אותה. עצמתי את עיני ושאפתי את ריח הספריי.
"מסוכן פה בלילה" קול עמוק שהגיע מאחורי עצר את נשימתי.