יתומה || orphan

פרק 11 - דם

"הדבר היחיד שאנחנו צריכים לפחד ממנו הוא הפחד עצמו."
← פרנקלין דלאנו רוזוולט→

***

בפרק הקודם -

פתחתי את עיניי הדבוקות והרמתי את ראשי הדואב מן המיטה הסתכלתי על האינפוזיה שהייתה על ידי ועל כל מיני החוטים והמכונות שהיו סביבי אך לפתע, שמעתי רעש קטן לא זיהיתי את מקור הרעש .

הסתכלתי על החדר החשוך וסובבתי את גופי אל הצד הנגדי .

עכשיו זה לא היה חלום אלא מציאות , מציאות מפחידה במיוחד..

***

נשימותיי המואצות העלו את קצב ליבי לרמות גבוהות מה שהזניק את הרופאים לחדרי וכמובן את בלייק.
"המטופלת ערה " הרופא האחראי אמר וחייך אליי.

בזמן שישבתי במיטה שעשו לי בדיקות שגרתיות סובבתי את את ראשי לכיוון הדלת , בלייק שהלם אופף אותו עמד ולא זז.

"בלייק?" לחשתי , הרופאים יצאו מן החדר והשאירו אותנו לבד.

הוא התקרב וישב על הכיסא שהיה לידי שידיו על ראשו והוא מסתכל על הרצפה, "בלייק?"
חזרתי על דבריי ,קמתי והתיישבתי על המיטה שרגליי נוגעות ברגליו.

לפתע בלייק משך אותי אליי וטמן את ראשי בכתפיי " בחיים!" הוא הרים את קולו והחזיק בי " אל תעשי את יותר לייט " הוא לחש כעת עד שבקושי יכולתי לשמוע אותו , טיפות קטנות נגעו בכתפי .
חיבקתי אותו חזק והשבתי "מבטיחה".

לאחר יום כבר שוחררתי מבית החולים. היחידים שביקרו אותי היו בלייק, קולין ומדיסון וכמובן ש"אימא" הייתה עסוקה מדיי .

הלכנו ברחוב לכיוון הפארק העירוני שאנו מפטפטים על דברים שוליים.
"אתה חייב להראות לי !", אמרתי לו שצחקוקים קטנים נפלטים מפי .

"אין סיכוי לייט"הוא השיב ברוגע .
הכרחתי אותו לספר על חייו באנגליה שהיה קטן.

"ביום שתראי אותי חסר שיניים בתמונות עם תספורת קארה אני אעדיף להתאבד" הוא דיבר בהגזמה עם תנועות ידיים, "אז תתאבד העיקר תראה לי" אמרתי בשילוב ידיים.

בלייק נעצר והביט בי "היית רוצה שאתאבד לייט?" הרצינות בקולו הבהילה אותי"אנ-, לא, לא הייתי רצינית בלייק", קראתי אליו בלחש.

לפתע חיוך נמרח אל פניו "אז? היית רוצה שאני אחיה?" חשבתי על זה לא כבדיחה אלא כנקודה למחשבה והשבתי, "האמת, טוב לי שאתה חי".

הסתכלתי בעיניו הסימלו לי שמחה והסתובבתי לכיוון הפארק שאליו הגענו כבר.

ישבנו על אחד הספסלים , יונות החלו לההתאסף סביבנו מלבדנו לא היה אף אחד.