סוף העולם שמאלה

איך זה להיות מג'יקטרית, אתם שואלים?

אם הייתי אומרת לכם שמאז גיל קטן ראיתי דברים שאחרים לא ראו, שמעתי קולות שהנחו אותי מה לעשות, והייתי יושבת בגן ומאזינה ומדברת לעצים וצמחים, הייתם מאמינים לי?

גם אני לא האמנתי, והשתדלתי ביסודי ובחטיבה להתנהג כמו ילדה נורמלית. אבל אחר הצהריים הייתי יורדת ואומרת שלום לעצים. הייתי נשענת על הגזע שלהם ומקשיבה. ממש ככה, מקשיבה. שמעתי אותם צומחים. הם סיפרו לי סיפורים על עולם שלא הכרתי, עולם שהייתי עתידה להיות חלק ממנו. מאוד אהבתי את הסיפורים האלה, ורציתי לשמוע אותם עוד ועוד.

עוד דבר מוזר? כל שנה בערך עברנו דירה. בחיים לא הבנתי למה. כל פעם כשהייתי שומעת את הקולות ההם, או רואה יצורים כלשהם רבים, משחקים, אוכלים וכאלה. הייתי חוזרת הביתה והם ידעו איכשהו שראיתי את זה.

בגלל זה, לא ממש היו לי חברים. הצלחתי ליצור קשרים אבל ניתקתי אותם, עם הזמן, בגלל המרחקים.

אבל זה לא משנה כל כך. הכול התחיל ביום שבת רגיל אחד, כשהלכתי הביתה אחרי שיצאתי לפארק...