סוף העולם שמאלה

יום שבת בפארק הציבורי

אז כמו שאמרתי, הלכתי לפארק הציבורי, מלווה בשפע אזהרות מההורים שלי ובשפע עצות מהם למה אני צריכה לחזור לפני החושך וכ'ו וכ'ו.

הפעם, הפארק היה יחסית שומם, מלבד סנאי או בנאדם שעברו שם בריצה. רק אני הייתי שם. האמת? הכי אהבתי ככה. רק אני והצמחים. בלי אנשים שיסתכלו עלי וישאלו אותי האם הכול בסדר איתי.

בכל אופן, ניגשתי לעץ הכי הכי גדול וזקן שם. לפי הגזע שלו הערכתי שהוא בן 50,60, אולי אפילו 70 שנים. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הכי אהבתי לשמוע את הסיפורים שלו. הם היו כמעט מציאותיים. הייתי יכולה להאמין להם בקלות, אם לא הייתי יודעת שאלו רק סיפורים.

ניגשתי אליו והשענתי את הראש שלי על הגזע שלו. עצמתי עיניים וחיכיתי.

אחרי כמה שניות שמעתי את העץ צומח. לאט לאט, כמו בכל פעם, הצלחתי להאזין לסיפורים שלו. תמיד על אותו נושא: אנשים שמסוגלים לדבר עם חיות וצמחים, על מלחמה שכמעט והרסה את העולם כולו, על העץ הזקן ביותר בעולם, עץ מתושלח, שיודע את כל ההיסטוריה והסודות של העולם... אבל תמיד ידעתי שהסיפורים האלה הם רק בתוך הראש שלי, שאני מדמיינת את הכול, ושעצים לא באמת יכולים לדבר...

פתאום הרגשתי משב רוח קל שליטף אותי. ניתקתי את עצמי מהעץ כדי לראות אם יש מישהו שמסתכל עליי, כי אין לי כוח להסביר שוב למה אני נשענת על העץ.

הסתכלתי למעלה וראיתי צללית שחורה...