סוף העולם שמאלה

אדון מעביר

"תשמע, זה באמת לא הזמן." אמרה הסנאית. "החיים שלה בסכנה. הצללים מחפשים אותה כבר זמן רב. חייבים להעביר אותה לסוף העולם שמאלה. רק שם היא תהיה בטוחה."

"אמממ... תסלחו לי, אבל אני באמת חושבת שהגיע הזמן שאני אקבל הסבר על מה שהולך פה" התערבתי. "אני פגשתי צל או מה שזה לא יהיה, רצתי אחרי סנאית שנתנה לי פקודות, הוסתרתי על ידי עץ, ועכשיו אני גם שומעת על מקום שנקרא סוף העולם שמאלה? אני לא אזוז לשום מקום עד שלא תסבירו לי!". אמרתי בתקיפות.

"יש לה את רוח הלחימה של המג'יקטרים. זה טוב. צריכים למהר". הוא התעלם מהדברים שלי.

"סליחה, אבל אני חושבת שאמרתי. אני לא זזה לשום מקום עד שאני מקבלת הסברים!" חזרתי ואמרתי שוב. אף אחד לא מתעלם מאסטיל!

הזקן נאנח. "טוב, אני מניח שיש לנו קצת זמן. אז ככה: את מג'יקטרית. בקצרה, את נולדת מהטבע. כשטיפת טל יורדת מהעלה היפה ביותר על העץ, והיא נוחתת בדיוק במרכז הפרח בשלמותה, נולד מג'יקטר/ית חדש/ה. בני האנוש האחרים חושבים שאלו יתומים שננטשו, לכן ברוב המקרים רובם גדלים בחברת בני האדם, ונאלצים להיות בתנועה תמיד, אחרת הצללים ימצאו אותם. הצללים הם האויב של כל המג'יקטרים. אם את תיפלי לידיהם, הם יוציאו לך את הנשמה ויהפכו אותך לצל, כמוהם. לא נחמד בכלל. המקום שבו כל המג'יקטרים חיים בו מוגן פחות או יותר מהצללים...".

הוא הפסיק לדבר, וכעבור כמה רגעים הבנתי בדיוק למה.

הצינה חזרה.

"אוי לא" מלמל הזקן.