סוף העולם שמאלה

ההגעה

המשכנו לרוץ. הצינה התגברה יותר ויותר. זו כבר לא הייתה צינה, זה כבר היה קור. אבל קור מרושע, כזה שבא רק בשביל להקפיא אותך ולקחת אותך איתו.
רצנו יותר ויותר מהר. התקשתי כבר להדביק את הסנאית. היא רצה דרך כל הסמטאות שבחיים לא העזתי להיכנס אליהן. היא רצה כאילו יש לה מנועי טורבו ברגליים. היה קשה יותר ויותר לעמוד בקצב.
פתאום הסנאית נעצרה. ואני כמעט והתנגשתי בקיר.
"מ...משו...משוגעת..." מלמלתי.
"תודי לי אחר כך על זה שהצלתי לך את החיים." אמרה ונפנתה לבית הצדדי ביותר. תהיתי לעצמי מה היא הולכת לעשות, כי היא סה"כ סנאית.
הסנאית דפקה בדלת. מוזר שהיא בכלל יודעת לעשות את זה, חשבתי לעצמי.
"סיסמה!" קירקר איזה קול צרוד.
"מג׳יקטרים בסוואג" אמרה הסנאית בביטחון.
בבת אחת הצינה חזרה.
"אוי לא" מילמלה הסנאית.

הדלת נפתחה בחריקה.

עמד שם מישהו מבוגר מאוד עם זקן ארוך-ארוך, מקל מעץ אורן ביד (אין לי מושג איך ידעתי), בזקן שלו היו שזורים חרוזים נוצצים בצבעי שחור לבן וירוק, היו לו הרבה קמטים בפנים אבל הוא נראה נחמד. כאילו שאפשר לסמוך עליו. שהוא אחד שיודע מה הוא עושה.

הוא הסתכל במהירות לצדדים. ואז סימן לסנאית להיכנס. ואז הסתכל עליי.

"מממ...עוד אחת הגיעה, אני רואה? תיכנסי מהר" מילמל. הוא משך אותי פנימה בעוצמה מפתיעה. חזק יחסית לזקנצ'יק כזה.

בזמן שהוא נעל את הדלת, אני בחנתי את הבית. במבט ראשון הוא נראה רגיל לגמרי. קטן, קומפקטי, נחמד, אח בוערת, תמונות על הקירות, מטבח קטן עם כיריים כיור וארון תבלינים...בקיצור, בית לגמרי רגיל.

אבל כשהסתכלתי הבנתי שהבית הזה הוא לא רגיל בכלל. האש לא בערה בכתום-אדום-צהוב וכל שאר צבעי האש, היא בערה בסגול, כחול, אדום-שני, ירוק-כהה וקצת ורדרד בתחתית. שתיים, התמונות כל הזמן זזו. ואלה לא היו תמונות של בני אדם: אלא של עצים ושל חיות. אה כן, והיה אפשר להרגיש בברור שהבית מלא באווירה של קסם מיסטי כזה. 

"אז..." הוא אמר וחיכך את ידיו זו בזו. "מג'יקטרית חדשה הא?"