-נ.מ ליטל-
"לא".
"למה?" תומר נעשה נעלב.
"כי לא".
"אבל למה, אני רוצה להשוויץ בך". הוא הצמיד אותי אליו בחיוך.
"די, תומר". השתחררתי ממנו.
"כולה לפגוש מנהל בר מצ'וקמק, מה כבר ביקשתי?"
"אני לא רוצה". הדגשתי כל מילה. התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה.
"אבל למה?" הוא התיישב לידי.
"כי ככה, לא מתאים לי". תירצתי. הידיעה שיובל הוא מנהל הבר ותומר עובד אצלו שיגעה אותי. אם זה לא מספיק, אז תומר סיפר לו עליי ויובל רוצה לפגוש אותי. לפחות יובל לא יודע שהחברה המסתורית של הדי ג'יי החדש שלו היא אני, וזה עומד להישאר ככה.
"למה לא מתאים?" תומר התעקש.
"לא מוצאת עניין בלראות איזה מנהל בר מפגר". מלמלתי בכעס.
"בבקשה, תבואי לחמש דקות ותלכי, רק שהוא יראה אותך".
"אולי תשחרר?" התרגזתי. "אמרתי לא, אז לא".
"מה הבעיות שלך?" הוא שילב את ידיו.
"מה הבעיות שלך?" החזרתי לו באותה נימה.
"אני מבין שאת לא בקטע של לשמח את חבר שלך, אה?"
"מה משמח בזה שאני נפגשת עם מנהל בר?" התגוננתי. תומר נשף אוויר מפיו.
"ה..."
"טוב, די, לא זה לא". קמתי מהספה בעצבים. תומר קם מיד אחריי ועשה את דרכו למטבח, בדיוק כמוני.
"אתה מתכוון לעקוב אחריי עכשיו עד שאני אסכים?" שלפתי חבילת עוגיות ממדף המתוקים.
"רק חמש דקות..."
"נו!"
"חמש דקות ותלכי". תומר הצמיד את כפות ידיו אחת לשנייה כמתחנן.
"אולי תעזוב אותי כבר?!" צרחתי. לא שלטתי על טון הדיבור שלי. המחשבה שאראה את יובל, בתור החברה של תומר מטריפה אותי. אני לא רוצה לראות אותו, לא רוצה לשמוע עליו, לא רוצה לשמוע אותו, ולא רוצה להיפגע מאיך שהוא בטח מאושר בלעדיי, עם עשרות בנות מסביבו וחיים טובים.
"מה יש לך, תגידי?!" הוא תקף אותי גם. "לעשות טובה, מה כבר רציתי?!"
"אל תצעק". מלמלתי בשקט.
"וכשאת צועקת, וואלה זה בסדר". הוא זעם. פניו היו אדומות. ידוע שאת תומר לא קשה לעצבן.
"זה לא זה", התיישבתי על כיסא במטבח. "זה לא ה..."
"ליטל!" הוא קרא בשמי. נאנחתי בכבדות והרמתי ראש אליו. אני פשוט לא מסוגלת לספר לו על יובל. יובל הוא חלק בחיים שלי שאני מעדיפה להדחיק. ולמרות הכל אני עדיין חושבת עליו.
"אני אבוא איתך". הכרזתי בלית ברירה.
"מה?"
"מה ששמעת, אני אבוא".
"באמת?" הוא חייך. "תודה, חיים שלי!" חייכתי אליו גם, אלא שמבפנים הרגשתי שאני נשברת.
---
-נ.מ עדי-
"הבא בתור, שגיא גבאי!"
"בוא", סימנתי לו לקום. "תורך עכשיו".
"אני עייף". שגיא מלמל ופיהק פיהוק גדול.
"אבל תורך עכשיו". התעקשתי בכעס.
"בסדר, מה יש לך?" הוא הרים אליי מבט. "אני קם, טוב לך?"
"תרגיע את עצמך, זה לא מקום לשטויות שלך". הוריתי לו בקול מאיים.
"זה גם לא מקום לשטויות שלך אז תסתמי".
"מי אתה שתגיד לי לסתום, תסתום אתה". לחשתי בתוקפנות. האנשים מסביב הביטו עלינו כעל שני משוגעים. שגיא זרק לי פרצוף זעוף וקם על רגלו. את הרגל השנייה הוא השאיר באוויר.
"אפשר את הקביים?" שאל בחוסר סבלנות.
"קח". הגשתי לו אותם. הוא הכניס את הקביים תחת זרועו והסתדר עליהם.
"אתה יכול להגיד תודה, זה בסדר". זרקתי בעצבנות.
"תפסיקי, די". הוא נראה כועס. לא היה לו כוח אליי ולי לא היה כוח אליו. אני באמת לא מבינה מה יש לנו, בזמן האחרון שנינו עצבניים על השני ושנינו קרים אחד לשני. אין לי מושג למה, אני אוהבת אותו בכל מצב אבל הוא פשוט מעצבן. הוא נהיה קטנוני וחסר סבלנות. אני לא מצליחה לדבר איתו. הקסם שהיה נעלם. בלי סיבה.
"שלום", הרופא חייך אלינו. "בואו, תשבו".
"מה נשמע?" שאלתי אותו במתיקות. התיישבתי על כיסא אחד בעוד שגיא מנסה למצוא את התנוחה הטובה ביותר.
"מה שלומנו?" הרופא פנה לשגיא.
"הרגל שלו..." התחלתי לענות.
"זה בסדר, יש לי פה, אני מסתדר". שגיא קטע אותי. נשמתי אוויר רב מפי ועצרתי את עצמי.
"הרגל יותר טוב, עדיין קשה לדרוך עליה". שגיא אמר. הרופא קם מכיסאו ובחן את הרגל.
"בוא, נעשה לך בדיקה".
---
"מסתדר?" התעניינתי בזמן שבחנתי את הכביש מבעד לרכב.
"כן". שגיא ענה ביובש. הנהנתי ולחצתי על הגז.
"לא היה לעניין איך שרבנו שם". ניסיתי לפייס אותו.
"כן". ציין שוב.
"סליחה", כחכחתי בגרוני. "מצטערת שהרגזתי אותך ככה לפני הבדיקה".
"הכל בסדר". הוא לחש. ראו שהוא לא מתכוון לזה.
"אתה בטוח? אנ..."
"אולי תנהגי כבר?!" צעק פתאום. גלגלתי את עיניי ושתקתי.
"תודה". חתם והביט אל החלון, החוצה. אני חוששת שאנחנו על סף פרידה, ואפילו אין לי מושג למה. המצב כבר אבוד, אני לא יודעת מה לעשות.
---------------
תודה תודה תודה על מעל 1000 קריאות בשני פרקים! הכל בזכותכן ואין כמוכן!!!
YOU ARE READING
Be there for you
Romantikיובל וליטל אמנם נפרדו, אך מי הבטיח שלתמיד? עונה שנייה לסיפור was it a mistake?
