Be there for you

פרק 5: מבוקש

-נ.מ ליטל-

"הלו?"

"סליחה, ליטל יהושע?" קול סמכותי נשמע. לא יודעת למה, אוטומטית גלגלתי את עיניי. נזכרתי בחקירה המעצבנת על אור.

"מדברת". עניתי בטון חשדני.

"מדברים מתחנת המשטרה..."

"מה עכשיו?" נאנחתי בכבדות.

"אין צורך להיאנח ככה", הקול נשמע מעט מצחקק. "אנחנו רק פועלים לטובתך". כן ממש.

"רצינו לגייס אותך לעזור לנו למצוא את... אור, אור עובדיה".

"לא מעוניינת, תודה". התכוונתי לנתק.

"חכי רק רגע", הוא ביקש. "אנחנו מציעים לך משהו שיכול להציל נפשות, את בטוחה שאת לא מעוניינת?"

"כן".

"למה?"

"לא מתאים לי לרגל אחרי מישהו שעזר לי לברוח מפושעים".

"הוא בעצמו פושע", הוא התעקש. "הוא פושע בדיוק כמוהם".

"אז מה", משכתי בכתפיי. "לא מעוניינת, ביי".

---

"אל תשכחי לנעול אחרייך". המאמן הראשי של המגרש קרא אליי.

"ברור", החזרתי לו. "ביי".

"אני סומך עלייך". הוא טרק אחריו את השער.

"אל תדאג". נופפתי לו לשלום. הוא הנהן ופנה ללכת. העפתי מבט חטוף אל שער המגרש ולגמתי מעט מים מהבקבוק שהחזקתי. ניגבתי את הזיעה ממצחי. הרמתי את המחבט וצעדתי לאמצע המגרש שהיה ריק חוץ ממני. אני אוהבת לבוא להתאמן סתם, בשביל הכיף, כשאני לא בכוננות לצבא או עם החברות או עם החבר שלי או עם ההורים שלי. עובדת אני לא, אבא שלי מתעקש לממן אותי ונותן לי את כל הכסף שאני זקוקה לו. הרבה פעמים רציתי לצאת לעבוד, להיות כמו כל מי שנמצא בגיל 19, ומן הסתם, עובד. בגלל הכסף הרב שיש לאבא שלי הוא מחליט לקחת עליי חסות, כאילו אני עדיין ילדה קטנה של אבא שלא עברה את ה-18.

חבטתי עוד כמה חבטות בכמה כדורים, המשכתי להתאמן חזק כמו שאני רגילה. אלופת הארץ אני כבר לא כבר כמה חודשים. החלטתי להתאמן בשביל עצמי ולא בשביל המאמנת שלי או המשפחה שלי או פשוט בגלל התואר הנחשק. אני מתאמנת מתי שאני רוצה ונוח לי, פיניתי את מקומי לבאות בתור.

ארזתי את המחבט שלי בתיק. הנחתי את התיק על כתפי והתחלתי לצעוד אל שער המגרש. שלפתי את המפתח מהכיס שלי. השעה הייתה כבר מאוחרת, היה חשוך בחוץ ברמה מטורפת. אני שונאת חושך.

הכנסתי את המפתח למנעול וסובבתי אותו. הוא נתקע וניסיתי לשחרר אותו. רעש של שיחים נשמע מאחורי ומיד הסתובבתי לאחור. המפתח נפל מהמנעול בגלל הבהלה המטופשת שלי. הרמתי אותו מהדשא המלוכלך ובדיוק יד הונחה על פי.