-נ.מ ליטל-
"ואיפה הוא החביא אותך כל הזמן הזה?"
"אין לי מושג", משכתי בכתפיי. "זה היה איזשהו מרתף ישן כזה שהוא אמר לי להתחבא בו, משהו של המוסד".
"תגידי", השוטר רכן קדימה בתוקפנות. "יכול להיות שהיית אחת מהם?"
"מהמוסד?" פערתי את עיניי. "נראה לך?"
"לא יודע, כל הממצאים מצביעים על זה".
"שמה, שאני חטפתי את עצמי ואיימתי על עצמי באקדח רק כדי שאגלה מעצמי את הפרטים על התוכנה שטוענים שפרצתי איתה למוסד?"
"יש לך הסבר אחר?" השוטר שילב את ידיו. "את אומרת שלא פרצת למוסד, לא?"
"לא. אולי זאת הייתה טעות?"
"המוסד לא עושה טעויות כאלה". הוא סינן.
"אולי מישהו ניסה להפליל אותי?" העליתי השערה.
"להפליל? מי רוצה להפליל ילדה בת 18 על דבר כזה?"
"אין לי מושג, אב..."
"טוב, בסדר". הוא קטע אותי. "את יכולה לצאת". קמתי מכיסאי ויצאתי מחדר החקירות. תומר ישב שם על הספסל. כשראה אותי קם וחיבק אותי.
"נו?" תומר שאל בסקרנות.
"הם חשבו שאני אחת מהמוסד". מלמלתי.
"מה?" הוא נבהל. "אמרת להם שזה לא נכון?"
"אמרתי, לא נראה לי שהם יאמינו לי".
"תגידי, למה הם פתחו שוב את החקירה בכלל?"
"אור חזר". עניתי. הרמתי ראש אל תומר.
"אור? זה שעבד איתם ואז איתך?"
"הוא לא בדיוק עבד איתי..." מחיתי בחצי חיוך. "יותר עזר לי להתחמק מהם".
"למה הוא חזר?" תומר התעצבן. "שיעזוב אותך בשקט, יש לך חיים משלך".
"אני מקווה שהוא לא ירצה לראות אותי או משהו". חיבקתי את תומר.
"אני אפרק אותו". הוא הכריז.
"אני אוהבת אותך". אמרתי בחיוך.
"גם אני אוהב אותך". הוא נישק את שפתיי.
"מה אני עושה עם הדבר הזה עכשיו?" הנחתי את ראשי על חזהו.
"אל תדאגי, נעבור את זה".
---
"כמה זמן לקח לכם?!" עדי נהמה כשאני ותומר נכנסנו לביתי.
"לפי ההיגיון אם זה לקח הרבה זמן זה סימן טוב", בר הצהירה. "איך היה, ליטל?"
"מה אתן עושות פה?" גיחכתי. התיישבתי על הספה בסלון, לצד בר ומול עדי. תומר הלך למזוג לי כוס מים. היה לי יום ארוך שבו בעיקר חקרו אותי ושאלו אלפי שאלות מרגיזות.
YOU ARE READING
Be there for you
Romanceיובל וליטל אמנם נפרדו, אך מי הבטיח שלתמיד? עונה שנייה לסיפור was it a mistake?
