חלומות הזויים ומוזרים

האודישן ששינה את חיי (או יותר נכון הרס אותם)

המורה ללשון לא כל כך אהבה אותי. היא תמיד צעקה עליי, לא נתנה לי רשות דיבור וכמובן שכל הזמן רשמה לי הפרעות. היא האמינה שחינוך ילדים צריך להיות נוקשה, ועל כל ילד שעשה מעשה רע עליו לשאת בתוצאות.  

זה היה יום שני, בדיוק נגמר שיעור התעמלות וכל הבנות רצו מיוזעות מהמגרש לכיתה. התכוונתי בדיוק לאסוף את החפצים וללכת, עד שקולה של חברתי עמית עצר אותי.

"תוכלי לעשות לי טובה ענקית מיכל?" היא התחננה ופנייה נראו עייפות. "שכחתי את הסוודר שלי על הספסל שבחצר האחורית, תוכלי בבקשה להביא לי אותו?"

לא היססתי כמובן, מיד עניתי בחיוב, "בטח שכן! רק תודיעי למורה שאני מאחרת, טוב?"

היא הנהנה.

הלכתי במהרה לכיוון הסוודר שעמית שכחה. צלצול נשמע. הבנתי שעליי להזדרז. רצתי לשיעור הלשון. בסוף הריצה התנשפתי בכבדות ואז פניי השתתקו כשהגעתי לדלת הכיתה. המורה הייתה שם. היא כתבה על הלוח, כל התלמידים היו כבר ישובים בכיסאות ורק אני נותרתי בחוץ בלי שום תירוץ מוצדק. היא סובבה ראשה אליי והגבות שלה קפצו בעצבנות.

"מיכל! את שוב איחרת!"

נכנסתי לכיתה משפילה מבט.

"אל תתקדמי." היא עצרה אותי. היא התקרבה אליי. היה לה ריח מסריח מהפה כמו של הסנדוויץ' טונה שאכלה מאתמול עם ארומה של ריח סיגריות.

"אני לא רוצה לשמוע למה איחרת לשיעור שלי." היא צעקה, "אני לא מרשה לך לגשת לבגרויות השבוע בגלל מה שעשית!"

"אבל המורה..."

"שום אבל," היא ירקה את מילותיה, "אם את רוצה לקבל מאה בבגרות עלייך לעבוד קשה. אני בתור מורה מעריכה עבודה קשה. אז יש לך הזדמנות אחת להוכיח את עצמך, היום בחמש את עושה אודישנים ללהקה החדשה של אגם הברבורים."

אגם הברבורים?! זה לא קשור ללשון בכלל! אני לא בכושר ואני לא יודעת לרקוד, איך אני אתקבל לאודישן לדבר שאף פעם לא התנסיתי בו? חשבתי שזו בטח בדיחה, אבל אז המורה נתנה לי עלון. בעלון היו רקדן ורקדנית שרוקדים בלט רומנטי יחד על קצות האצבעות. הסתכלתי על הרגליים המרושלות שלי והבנתי שאין לי סיכוי.

למזלי, אבא הסכים לקחת אותי לאודישנים. סידרתי בשנייה האחרונה בגדים צמודים ושיער אסוף מרושל. כשהגעתי הייתי במסדרון צר, הקירות שלו היו מעץ יוקרתי ועל ספסל ארוך ישבו שלוש בנות רזות ויפות.

"שלום." אמרתי להן. "אתם לאגם הברבורים?"

"כן." אחת אמרה לי.

"אני מיכל, מי אתן?"

הן הסתכלו אחת על השנייה מחליפות מבטים, אחר כך הסתובבה האמצעית במבט תמים ומפוחד אליי.

"לנו אין שמות. קוראים לנו אחת, שתיים ושלוש."

עמדתי להגיב להן, עד שהדלת נפתחה ומשם יצא גבר ממשוקף עם רשימת שמות.

"מי פה היא מיכל?"

"אני." עניתי.

"כנסי בבקשה." הוא אמר.

נכנסתי ובעצם מצאתי את עצמי במתחם פתוח. הייתה שם טרמפולינה ענקית ומולה שולחן עם ארבעה בוחנים.

"תעלי לטרמפולינה בבקשה." הם אמרו.

עליתי על הטרמפולינה, איש שרירי ומפחיד קשר אותי לרצועות גומי. פה התחלתי לחשוד. רעדתי מפחד והם ראו את זה.

"אין מה לפחד," אמר הבוחן עם המשקפיים, "רק נהנים פה."

אז התחלתי לקפוץ, כפי שהם ביקשו ממני. כל קפיצה שעשיתי שלחה אותי מעלה מעלה. בדרך כלל כשהייתי קופצת על טרמפולינות הייתי גם מוסיפה קטעים אקרובטיים יפים כמו למשל סלטה באוויר, אבל עכשיו לא יכולתי בכלל לחשוב על לעשות סלטה, כי כל כך פחדתי מהאנשים במקום הזה. למה אין להם שמות? ולמה הם בוהים בי כל הזמן? 

את האודישן עזבתי ללא תגובה מהבוחנים. הם פשוט אמרו: "הבא בתור."

אבא הלך איתי את כל הדרך חזרה מהרחוב לחנייה, דרך נורמלית לגמרי, שבדרך כלל שום דבר רע לא עומד לקרות בה. חצינו את מעבר החצייה בשלום, הגענו למכונית ואז פתאום תפסתי משהו מוזר מהצד השני של הרחוב. אלו היו אחת שתיים ושלוש, הבנות שדיברתי איתן ממקודם. הן היו עם אבא שלהן, שהוביל את שלושתן למכונית. 

"כנסי למכונית מיכל." אבא אמר לי. נכנסתי למכונית והתחלנו לנסוע. כשנסענו חלפנו לידם. האבא התנשק עם מישהי מוכרת במכונית. היא הסתובבה אליי ואז חשכו עיניי. זאת הייתה המורה ללשון. היא הסתכלה עליי במבט מחויך ואני מרוב עצבים יצאתי מהמכונית. היא יצאה מהמכונית שלה ממלמלת משהו כמו:

"לילדה הזאת אין גבולות."

ואני בהיתי בה במבט ממושך לעיניים האפורות הריקות שלה. היו בתוכי המון עצבים אך לא היה לי מה להגיב. החלטתי שכדאי פשוט להירגע. נשמתי נשימה עמוקה והסתובבתי אחורה. כשהסתובבתי עיניי התרחבו בשנייה, פי נפער ונשימתי נעצרה. רעש חזק נשמע, ראיתי כתמים מטושטשים וכל מה שאני זוכרת אחרי זה שהתעוררתי במיטת הטיפולים בבית החולים.