חלומות הזויים ומוזרים

השירותים של השכן נקיים יותר

תאריך: 25 ביוני 2017

מקום: בית

מה קרה לפני: אתמול הלכתי לסרט עם שני חברים והיינו היחידים באולם ואז בא הסדרן באמצע הסרט ואמר שהוא הולך לפנות אותנו מהאולם, בסוף הוא לא פינה אותנו.

בחלום אני בבית ספר לאומנויות ולפאנדומים. זאת אומרת, אפשר לעשות מבחן באומנות (מחול, ציור, תיאטרון וכו') ובנוסף נבחנים על הפאנדום שאתה נמצא בו. אבל בחלום יצאתי ממש סתומה ולא לקחתי מגמת פאנדום, אלא שתי מגמות אומנות. לקחתי מגמת אומנת פלסטית ומגמת מחול. ואז באותו יום הייתי צריכה להגיש את כל היצירות שלי באומנות ולא סיימתי אף אחת מהן וגם היה לי מופע סיום במחול ופספסתי חזרות. אז הלכתי לחדר אומנות פשוט ואמרתי לעצמי שאני אהיה במופע בשורה האחרונה ואני אעתיק את התנועות מקסימום ועכשיו עדיף לי לנסות לסיים עבודות. עכשיו יש קטע לבית ספר הזה שיש לכל מגמה קומה משלה, אז יש בבית ספר לפחות 10 קומות וחלק מהן נמצאות מתחת לאדמה. אז אני עולה לקומה של מגמת אומנות שם נמצאים כל מיני חדרי צילום, פיסול, מחסן ציוד, חדר עבודה לכל שכבה ועוד...

אז אני מגיעה לקומה ונכנסת לחדר עבודה שבו נמצאים הציורים שלי וזה חדר עבודה ממש מושקע, שיש לו רצפת פרקט והקירות הם מקושטים ממש יפה וכל אחד מצייר בקלאסיות על הקנבס שלו. אבל בכל זאת, הבית ספר הזה לא מושלם ונתקעתי בלי קן לקנבס שלי, אז אני עובדת על הרצפה.

פתאום נכנסת המורה לאומנות (שהיא גם המורה שלי במציאות לאומנות) וניגשת אליי ואומרת לי:

"זה לא בסדר שהברזת לפגישה הפסיכולוגית שלנו!"

"אממ... מה?"

"את כבר מבריזה שבוע אחרי שבוע וזה לא בסדר! אני דורשת שנעשה פגישה עכשיו!"

"אני לא יכולה עכשיו, יש לי עבודה לעשות."

"את כל הזמן דוחה דברים! את בחיים לא תגיעי לשום מקום ככה!"

אז אני מחליטה לקום וכן להיפגש איתה. אנחנו עושות סיבוב קצר בכל הקומה ואז כשאנחנו חוזרות לחדר אומנות אנחנו קולטות את הילדים הולכים משם עצבניים. אני רצה לילדים ושואלת אותם

"מה קרה?"

המורה מגיעה ואנחנו רואות שיש שם פקח של העירייה עם טופס.

"את המורה?"

"כן." היא עונה.

"אני צריך לפנות את הקומה."

"מה זאת אומרת?"

"לבית ספר שלכם אין תקציב אז אנחנו מערבבים קומות. אתם עוברים ללמוד בקומה של מגמת הארי פוטר."

אז אנחנו יורדים במעלית מלא זמן וכל הילדים המגמה מתלוננים. ואז אנחנו סוף סוף עוצרים בקומת הארי פוטר, קומה מינוס שבע. הדלת נפתחת ויוצא עשן, כל המקום חשוך, יש רק קצת אור דולק, הקירות של המסדרון מתקלפים, יש ריח של עובש בכל מקום וחום אימים. המורה מכניסה אותנו לאחת הכיתות ומחכים שם מלא ילדים מהפאנדום של הארי פוטר עם שלטים של שנאה כלפינו. והם מתחילים לצעוק עלינו:

"תפסתם לנו את המגמה!"

"אומנוטיסטים פושטקים צאו לנו מהחיים!"

ואז הם פשוט דוחפים אותנו החוצה מהחדר ואני מסתכלת על השעון שלי ונזכרת שיש לי מופע להגיע אליו, אבל אני גם ממש צריכה לשירותים. אז אני מהר רצה למעלית ועולה לקומה שהיא כבר לא מינוס, היא כזה קומה 2, 3. ואז אני מגלה שמופע שלנו בכלל בחוץ על הדשא של הבית ספר. אני  מוצאת את המורה שלי לריקוד.

"תקשיבי אני עוד שנייה חוזרת, אני הולכת לשירותים."

"יש לנו חזרה גנראלית עוד חמש דקות ואת עדיין לא לבושה."

"ביי."

אני תופסת בחברה שלי ואנחנו רצות לשירותים. ובכך מתחיל המסע שלנו למצוא שירותים בכל הבניין. אנחנו רצות בכל הקומה ואין שם שירותים, אז אנחנו עולות קומה. בקומה הזאת יש את מגמת ספורט, שיש להם פשוט אולם שלם לעצמם. אנחנו רצות לשירותים שלהם ומגלות שיש להם שירותים ענקיים משלהם עם אמבטיות ענקיות וג'קוזי ויש להם פינת ספא משלהם וכל התקציב של מגמת הארי פוטר ומגמת אומנות הולך על השירותים של מגמת ספורט.

אחרי שאנחנו עושות פיפי אנחנו חוזרות למופע ואז אני לובשת שמלה ורודה ויש לי בשיער סרט ירוק. אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה שאני בכלל בת שמונה אבל עם אופי של ילדה בת 15. אני עולה לבמה לרקוד ויש לי פשוט ריקוד חמוד כזה של בנות שמונה.