שבורה ממך

part 27

I want
To believe.

אני רוצה להאמין,
אני רוצה להאמין שיש מילה כזו אהבה,
אני רוצה להאמין שיש רגש שנקרא אהבה.
יש רגש כזה?
למה אני לא יכולה להאמין? 
למה קשה לי להאמין באהבה?

נועם יצא מהדלת ,עם נטלי.  
הוא לקח אותה איתו, אני עצבנית ..אני לא אכחיש.
אני לא יודעת מה יש לי עם נועם,
אני לא יודעת אם זו הידלקות,  אם הוא מוצא חן בעיניי..
אני רק יודעת שיש בינינו משהו שהוא לא ידוע עדיין.

"איך את מותק? " ציפורה שאלה ועברה לספה הקרובה אליי, העברתי את כל הדברים מהדירה שהייתה לי לפה, לבית שלי.
"אני בסדר, נועם עזר לי מאוד, בר ועומר גם תמכו בי ועזרו לי. " היא הנהנה, סיפרתי לה הכל, על נועם, על עומר ובר.

"הם היו מיוחדים" אמרה פתאום , שברה את השקט. "ההורים שלך, הם היו מיוחדים" הוסיפה כשאתה שלא הבנתי.
"אני יודעת ציפי" אמרתי בחיוך שמסתיר את כל הכאב שהיה בתוכי.

"אני בטוחה שאת יודעת, פשוט אמרתי מה שעלה לי לראש מהם" ענתה וחיבקתי אותה, 
"תמיכה" אמרתי והיא צחקה,  מבינה שאני זורמת עם ה'משחק' הזה של להגיד מה עולה לראש כשחושבים על אמא ואבא.

"אני מתגעגעת אליהם" אמרתי אחרי חצי שעה שרק העלנו אסוציאציות על ההורים.
"גם אני מותק, גם אני.. מאוד" הוסיפה וקמה בפתאומיות,  חיכיתי בסלון ומיד היא הגיעה עם קופסא בידיה,  על הקופסא היה כתוב
'חברים לנצח', לא הבנתי מה זו הקופסה הזו,
"תפתחי אותה אלי" היא אמרה את המובן מאליו.
"אוי" צעקתי וחייכתי כשתוך שניות פניי מוצפות דמעות,
היה שם את התמונות חתונה של אמא ואבא,  עם ציפי ובעלה לשעבר.
"אבא סיפר לי פעם על זה שהייתה לכם קופסה עוד מתקופת התיכון, אמרתם שמי שיקבל את הקופסה הזאת יהיה מי שימות ראשון. זה היה מוזר בהחלט.
אני זוכרת שאמרתי לאבא שאני בטח לא אקבל את הקופסה, כנראה שטעיתי."
אמרתי וניגבתי את הדמעות מעיניי,
ציפורה התיישבה על ידי בחיבוק חם,
"הכל בסדר מותק, את תהיי בסדר.
את זוכרת שיש לך אותי תמיד נכון?
אני מצפה לשיחה ממך כל יום"
אמרה וקמתי ללוות אותה לדלת,
היא נכנסה לאוטו ונסעה עד שכבר לא ראיתי אותה באופק.

נכנסתי למקלחת אחרי שראיתי שבר שלחה הודעה וכתבה שהיא לא תוכל לבוא היום כי הם נוסעים להורים של עומר,  כתבתי לה שהכל בסדר ועליתי למעלה.

נכנסתי למקלחת, מורידה את בגדי מגופי, נעצרת על זרועי, הצלקות עדיין קיימות, העברתי את ידי עליהן מרגישה אותן ותחושה מגעילה עוברת בגופי.

ניערתי את ראשי מתנערת מהמחשבה על הצלקות.

ניגבתי את גופי ואת שיערי בעזרת המגבת ולבשתי את ההלבשה התחתונה שלי,  בצבע שחור עם תחרה,
השארתי את הפיג'מה בחדר שלי ובמילא אין אף אחד פה אז הרשיתי לעצמי ללכת לחדר עם תחתונים וחזייה,
נכנסתי לחדר מופתעת לגלות את נועם על המיטה שלי "מה לעזעזל אתה עושה פה? " שאלתי והחזקתי את החזה שלי מבהלה,
"מצטער שהבהלתי אותך" אמר ועיניו ירדו ובחנו את גופי, "ו..ואו אלי" אמר וגיחך,
גילגלתי את עיניי ולבשתי במהירות פיג'מה ארוכה,  "תשכח מה שראית" אמרתי בארסיות והתקדמתי למטה,  "לא יכול לשכוחחח" צעק ברחבי הבית וצחק,
הוא באמת טיפש כשמכירים אותו לעומק.

התיישבתי בספה כשנועם בספה לידי,
"אתה יכול להגיד לשגב להכנס, לא נעים לי ממנו" הודעתי לו וחזרתי להביט בקופסה,
"יש לך לב טוב, וקנאי" אמר בחיוך כובש שהפעם רק עיצבן אותי,
"על מה אתה מדבר? " שאלתי והפניתי את כל גופי לכיוונו , מוכנה לשמוע מה יש לו להגיד.
"תהיי רגועה, לא עשיתי עם נטלי כלום.
הייתי רוצה אבל יש מישהי חמודה שאני רוצה"
אמר ולא התעניינתי בשאר המשפט שלו,
"מי לא רגוע?  תעשה איתה מה שבאלך"
הודעתי לו, לא מתכוונת למה שאמרתי ,
אני לא באמת רוצה שהוא יהיה איתה, אני רוצה אותו שלי, רק שלי.

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אני חושבת שאני מתחילה להתאהב בו וזה לא טוב.

הוא שקע בטלוויזיה בזמן שקיבלתי טלפון משרה,

שרה:  אלי?

אני: כן, מה קורה?

שרה: אני בסדר חומד , מקווה שגם את.
הגיעה אלינו נערה בת 12 שעברה משהו נורא דומה למה שעברת, הוריה שאלו אם יש מישהי שסיימה טיפול ותרצה להיות איתה.
ישר חשבתי עלייך, תרצי?

אני:  אני חושבת שכן.

שרה:  אני גאה בך אלי.
מחר אני אאסוף אותך?

אני:  בסדר, להתראות.

אמרתי וניתקתי.
"מה שרה אמרה? " נועם שאל, לא ראיתי שהוא עמד מאחורי כל הזמן הזה,
אני מניחה שהוא שמע.
"אני מחר אלך לפגוש ילדה שעברה משהו כמו מה שקרה לי" אמרתי לו והוא פתח את עיניו בהפתעה
"את רוצה שאבוא? " שאל ואמרתי שלא
"את בטוחה אלי? " הנהנתי לחיוב והלכנו לשבת בספה,
נועם שכב ככה שאני בין זרועותיו, מרגישה את החזה שלו עולה ויורד עם כל נשימה שלו.
"נוני? " קראתי לו בשם חיבה שאני יודעת שמכעיס אותו,  הוא התעצבן אבל מיד נרגע "את יודעת שאני שונא שכולם קוראים לי ככה" אמר "אני לא כולם" אמרתי והסתכלתי לתוך עיניו, יש לו עיניים חומות, כל כך מיוחדות, אם לפני זה הן היו נראות לי סתמיות, רגילות ואף אפלות.. עכשיו הן הדבר הכי מושלם בעיניי.
"תודה נוני, על הכל" הודיתי וחייכתי עליו כשהתקרבתי ללחי שלו, נושקת קלות,  הוא מיד הזיז את ראשו לכיווני ככה ששפתי נוגעות בשפתיו,  מיד זזתי לאחור, נרתעת.
"תני לי, אני מתחנן אלי.. תני לי להראות לך שלא כל הבנים אותו דבר, לא כולם חארות" אמר וחיקה אותי, גורם לי לפלוט צחוק.
"אני אוהב את הצחוק שלך" אמר והתקרב אלי, הרגשתי את נשימותיו על שפתיי,
הוא התקרב עוד עד שלא נשאר עוד מקום בינינו, שפתינו התחברו וזזו בתיאום מושלם,
לשונו חקרה את פי , זה היה מושלם, קשה לי להודות אבל זה היה טוב.

התאהבתי בנועם אבוטבול.

שבורה ממך
Part 27