יומנה של מרים קרייזל

עמוד 11

אנה היקרה,

חשבתי לעצמי שאני פשוט אחזור למחבוא עם הפרות שלי. הם לא ידעו.

הגעתי אל ביתו של הפולני, התגנבתי לצד השני של הרפת וניסיתי לבנות לי בית מתבן שוב. כאשר דיירי הבית התעוררו, הבחנתי שבמיקום זה של הרפת אני מסוגלת לשמוע אותם מדברים. וכך שמעתי על זה שיש עוד יהודים שמסתתרים.

מצב רוחי התרומם, ובכל פעם שמצב רוחי טוב אני נזכרת בשיעורי התנ"ך בבית ספרי. המורות היו מספרות לנו שהיהודים היו מרימים ענבים על כתפיהם, ישועות היא קראה לזה.
ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שאם אני אשאר בחיים, גם אותי ירימו כך... ואז יגידו, הנה היהודייה הקטנה שנשארה בחיים.

אבל כנראה זה יקרה רק בחלום. הרי לא אשאר בחיים, זה לא יכול להיות. לפחות אם הייתי יודעת איך אמות... האם זה יהיה מירייה? מהקור? מהרעב?
אני מפחדת שזה יכאב.

כמה מפחיד לצפות למשהו שלא ניתן בידך למנוע.

אז לבסוף, עלתה בי המחשבה שכך או כך יתפסו אותי! ומאחר ואני כל כך רוצה לדעת מה עלה בגורל משפחתי, יצאתי מהמחבוא.

הפולני לא יכול היה לעזור לי במידע, אך הוא שלח אותי למשפחה פולנייה אחרת, מרובת ילדים. הוא הביא לי בשר לחלק להם כדי שיקבלו אותי. כמה קשה היה לא לאכול אותו.

ביום השלישי אמרה בעלת הבית, "אם תרצי להישאר כאן את חייבת להביא כסף, זהב או אוכל. מה תוכלי לעשות למעני?"

יש לה 12 ילדים ואני הקורבן. "בלילות אתגנב לגטו ואביא מה שאמצא."

וכך עשיתי. בלילה ראיתי שני גרמנים שבי לא הבחינו. חיפשתי את ביתי בין כל ההריסות ולאחר שמצאתי אותו, נכנסתי לתוכו וחיפשתי תמונות.
לא היה דבר.

ולא היה איש.

קיוויתי שאולי אבי השאיר זכר כלשהו במחבוא שהיה לי מתחת למיטה, אך קיוויתי לשווא. בכיתי בזמן שרצתי הלאה. אסור היה לי לחזור למשפחה הפולנייה בלי דבר. נכנסתי אל בית שכניי הקודמים ונפלתי. לא ידעתי כי בתוך הבית נפער בור עמוק. יתכן שבבור הזה הוציאו להורג יהודים ולא סגרו אותו.

הרגשתי כאילו גבי נשבר. אספתי כל מה שיכולתי וקמתי על רגליי. אני לא זוכרת איך הצלחתי לקום ולצאת מן הבור. הכל היה כה מסוחרר. העמסתי דברים בודדים וכאשר הגעתי למשפחה הפולנייה שכבתי יומיים בלי תזוזה.

ידעתי שאם הגרמנים יבואו, הם יצטרכו לירות בי בעודי שוכבת במיטה. המשפחה הפולנייה התחילה לפחד.
ואני מבינה אותם. זה פשוט כואב שלהם מותר לחיות, ולי לא. במה אני שונה?

התחלתי להרגיש טוב יותר לאחר מספר ימים, ויצאתי להסתובב בעיר. ראיתי שהובילו קבוצת יהודים, אם לעבודה או אם למוות לא ידעתי.

ואז זיהיתי את אחד מהיהודים. הוא צעק לי שאחי דוד נמצא בבית הסוהר ועובד שם כספר של הגסטאפו. במקום הזה היהודים עובדים וגם משלמים כופר רב.

חפרתי באדמה מתחת לגדר בית הקברות היהודי, שמאז ומעולם פחדתי ממנו. עכשיו אני צריכה לחכות שהלילה יעטוף אותנו, ונמצא את דרכנו אל תוך בית הסוהר הזה.
תאחלי לי בהצלחה, אנה.

שלך,
מרים