יומנה של מרים קרייזל

סוף היומן

1945, פולין

אנה היקרה,

בזמן שהרוסים הגיעו כל הפולנים הסתגרו בבתיהם מפחד. אבל אני לראשונה לא הייתי צריכה להתחבא. רצתי אל הכביש בידיים מורמות גבוה לשמיים וצעקתי, "אני יהודייה!" צעקתי בכל כוחותיי את המילים ששמרתי זמן כה רב עד שחשבתי שכבר אתפוצץ. "אני יהודייה!"

אדם בשם לאון, חייל רוסי, נתן פקודה שיכניסו אותי אל תוך הטנק. "לאן?" שאל אותי בחיוך.

"הביתה. אל חלם."

אף שהמרחק לא היה גדול, חשבתי שהדרך בחיים לא תגמר. דמיינתי שאבוא ואראה את אחי הגדול דוד, ואולי גם אחדים מבני משפחתי ששרדו. ואראה את הבית שלי. כאשר הגעתי לחלם, המקום הראשון שבחרתי ללכת אליו היה בית הסוהר בו ראיתי את דוד לאחרונה. הודיעו לי שמספר הניצולים היו 4 נשים ו15 גברים. תקווה פשטה בגופי, לא ייתכן שהוא לא שרד!

לפתע הרגשתי מישהו מאחורי גבי, מחבק ומנשק אותי. "את חיה!"

בלב הולם הבנתי שזה לא היה הקול של אחי שציפיתי כה לשמוע. הסתובבתי אל האיש שהיה חבר של דוד ושאלתי, "איפה הוא?"

"מרים, אחיך לימד אותי לספר כאשר הייתה סלקציה לעבודה או למוות, ובמקום לקחת אותי אל המוות לקחו אותו. הוא הציל את חיי, אבל הוא לא שרד..." המילים נבלעו בגרונו.

הרצפה קרסה תחת רגליי וכל העולם הסתחרר. בשש השנים האחרונות של המלחמה רק חשבתי על לשרוד, רק חיכיתי שכל זה יגמר ואהיה חופשיה. לעולם לא חשבתי שיכול להיות גרוע יותר כאשר המלחמה תסתיים, שלהמשיך לחיות בידיעה שכל מי שאי פעם אהבת נשאר מאחור הוא ההישרדות האמיתית. אלו הם רסיסי החיים שהעולם הותיר בידיי.

"מרים, מרים!" חברו של דוד ניסה לבדוק שאני בהכרה, אך לא יכולתי לענות לו. פני היו צמודות לרצפה הקרה, הקרה כל כך, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שלעולם עוד לא ארגיש דמעות חמות זולגות על פניי.

שלך,

מרים.