אנה היקרה,
היום היה יום ארוך במיוחד, מלא בהפתעות.
כל הזרים בכפר היו צריכים להירשם. וכך חשבתי שהסתיימו חיי, שברגע שיגלו אותי המוות יגיע.
נכנסתי כדי להירשם בכל מקרה, כי לא הייתה לי ברירה. ראש הכפר ישב מאחורי דלפק נמוך ביחד עם הגסטאפו.
"ערב טוב," אמרתי.
"ערב טוב... יהודייה," אמר אחד מאנשי הגסאטפו, בעוד השאר בחנו את פניי.
"ערב טוב, יהודי," החזרתי לו.
איפה מצאתי את האומץ לעשות זאת, אינני יודעת. אבל הם צחקו, ואז חקרו אותי ואמרו לי להגיד את תפילותהם. ולאחר מחשבה רבה ושתיקה שאפפה את המקום, הם שיחררו אותי.
בערב ישבתי עם הפולניה ברפת והאכלנו יחדיו את הפרות. פתאום הבחנתי בגסטאפו מתקרב. שלחו אותם להרוג אותי, חשתי בליבי.
באותו הרגע אנה, התכוונתי לקום ולברוח. עדיף שירו בי מרחוק, העיקר שלא ייענו אותי שוב פעם. אבל לא הצלחתי לקום. נשמתי עמוק במשך כמה שניות וניסיתי שוב לעמוד בכל כוחותיי. לא הצלחתי. מה הבעיה איתי?
הרגשתי משותקת לאורך כל גופי.
"תחזיקי את עצמך מרישקה, את לבנה כולך!" הפולנייה נחרדה.
ואז הגסטאפו נעמדו מולנו. בדיוק בניסיון האחרון והכושל שלי לנסות ולעמוד. אבל הם בכלל לא הסתכלו עלי. ברגע שהמידע הזה חלחל בראשי הצלחתי להניע את אבריי שוב.
הגסטאפו חיפשו פרות ואני עזרתי להם. אפילו ניקיתי לאחד מהם את המעיל.
ועכשיו אנה, אלך לישון בידיעה שיש מישהו שמשגיח עלי. אולי אני לא לגמרי לבדי.
שלך,
מרים
YOU ARE READING
יומנה של מרים קרייזל
Non-Fiction*מקום #1 בתאריך 24/04/2017* סיפור אמיתי; את סיפורה של מרים שמעתי לפני שנים בראיון שכנראה היה נאבד בנבכי ההיסטוריה, אך מהרגע הראשון ידעתי שעליו היה להיכתב. לא יכולתי לשחרר ממנו. אז, בהשפעת אנה פראנק, חזרנו כ80 שנה אחורה כדי שאכתוב יומן מנקודת מבטה של...
