I can't hear you

איך הכל התחיל...

תמיד ידעתי שאני כזאת, אבל לא ידעתי עד כמה אני יכולה להיות כזאת.

אני מסתכלת במראה, רואה את ההשתקפות שלי מביטה בי בחזרה.

אני מפזרת את שיערי שבצבע חום בהיר, מורדה את משקפי מעיניי החומות כדבש ואת מכשירי השמיעה שלי.

בכל פעם ופעם שאני מסתכלת על שני המכשירים הללו, חרדה תוקפת אותי ואני נזכרת באותו היום, בו זה קרה.

זה התחיל בבוקר יום שני, ירדתי במדרגות במהירות, כבר לבושה בשמלה הכחולה שאמי בחרה בשבילי ליל שעבר, והתיק הגדול על גבי.

בירכתי את אבי בבוקר טוב המשולב בחיוך, והוא החזיר לי את אותו הדבר.

״שנצא?״ הוא שאל ואני הנהנתי.

הוא לקח את ידי בידו, וצעדנו יחדיו אל עבר הרכב האפור.

כשהגענו לגן הקטן, אוזני החלה להרגיש כאב חלש, ניסיתי להתעלם מכל הכאבים - וזה עבד.

בזמן ההפסקה שיחקנו מחבואים כל החברים, שמחתי שהכאב עבר ולא הרגשתי אותו כלל.

אך, להפתעתי, כשרצתי להתחבא מאחורי הקיר, הרגשתי נוזל המתחיל לצאת מתוך אוזני.
מבלי לשים לב כלל, החלקתי ונפלתי.