עברתי את האישה, לא חושבת, לכיוון המחלקה הראשונה, מקווה לראות אותו פעם נוספת.
״סליחה גברתי את לא יכולה לעבור למחלקה הזאת״
דיילת עצרה אותי והוציאה אותי מהטראנס שהייתי בו. היא הייתה בשנות ה30 לחייה והיה לי פרצוף שלא הייתי רוצה להתעסק איתו.
״אה- אני מצטערת״ גמגמתי ועיקמתי את פניי מעט לאור הסיטואציה, הסתובבתי לאחורה והלכתי למושב שלי בזמן שחרטה עברה לי במוח וחזרתי,
״את יודעת במקרה משהו על הבחור הזה שעבר אותך כרגע?״
שאלתי את הדיילת, מקווה שתשובה חיובית.
״אסור לי להביא מידע על הנוסעים, עכשיו תוכלי בבקשה לחזור למקום שלך? אנחנו נוחתים״ היא מעט התעצבנה אבל מיד התאוששה עם עצמה עם חיוך מאולץ בסוף. נאנחתי וחזרתי למקומי, שכל פיסה קטנה במוחי מתעסקת בו.
״קייט״
״קייט״
״קייט״ הרגשתי את ידי בוערת מצביטה ואת הפנים של סאם קרובות אליי מבעד לחריץ הכיסא מכל בן אחר שהיה אי פעם קרוב לפנים שלי. ברת מזל שכמוני.
״מה אתה רוצה ילד השטן״ נזפתי, צובטת אותו בחזרה. אבל ראיתי את הפנים שלו מפוחדות, מחזיקות בכיסא יותר מידי חזק.
״אתה מפחד מהנחיתה?״ שאלתי, עם קול רך. והוא רק הנהן. ביקשתי להחליף מקום עם אמי ולשבת לידו. לקחתי את גופו וקירבתי אותו אליי.
״תזכיר לי שוב איך עובד המכשיר שמעיר אותי״ שאלתי, מסיחה את דעתו והוא התחיל להסביר בשמחה. עד שנחתנו.
״רואה? זה לא היה כל כך גרוע״ שיחקתי מעט בשיערו ופניתי לכיוון היציאה.
לא ראיתי אותו יותר. וכמובן שחיפשתי אותו, בכל תור שהייתי בו.
״קדימה קייט המונית מחכה״ אמי ניערה אותי ממחשבותיי שהתקדמתי לכיוון היציאה. רוח קרירה מעט גרמה לי לצמרמרת בגוף, והאוויר היה כאילו שאבו ממנו את כל הרעלים. נכנסתי למונית ונסענו לבית החדש שלנו.
עצרנו ממש צמוד להייד פארק. יצאתי מהמונית לכיוון בית שאימי הצביעה אליו לאחר שהביאה לי את המפתח. התקדמתי אליו בזמן שאני סוקרת את הסביבה. המון עצים, אגם עם מעט ברווזים ששטים בו. אנשים משתזפים לאור החודר מבעד לעצים. והבית, הבית שלי. שצמוד לכל זה.
עליתי במדרגות כדי לפתוח את הדלת. הוא היה בנוי עם עוד קומה מעלינו, צמוד לבתים אחרים לידו שהיו בנויים אותו דבר כמעט.
נשמתי לפני שפתחתי את הדלת. זה פרק חדש בחיים שלי. והחוסר הידעה אם הוא לטובה או לרעה הורג אותי. פתחתי את הדלת והתחלתי להתקדם פנימה, לא מפספסת שום פרט. גרם המדרגות בפינת החדר משך את תשומת לבי ועליתי בו, בזמן שעיניי מטיילות בפינות החדר. הקומה השנייה הייתה בנויה מחמש חדרים, שתי אמבטיות. שתי אמבטיות. זהו היום המאושר בחיי. אני לא אצטרך לריב יותר עם סאם והרצונות שלו לחרבן כל שעתיים.
נכנסתי לחדר אחד עם חלון שמשקף את הייד פארק. ונפלתי על המיטה שכבר הובלה לשם, מתגלגלת בין הסדינים הרכים שכבר הושתלו על המיטה הזוגית שלי. ולפני ששמתי לב, מחשבותיי התנתקו מהעולם ונרדמתי.
*בז בז*
התעוררתי, משפשפת את עיניי ורואה שכבר השקיעה בחוץ כמעט ונעלמת. הפנתי את צומת לבי לפאלפון שלי שציפצף מהצד.
הודעה מאת- לא ידוע.
אני לא יודע מי נהנה יותר מהנוף לאב. אני או את.
הרמתי את גבטי להודעה בזמן שקמתי מהר אל עבר החלון שראיתי בחור. כולו שחור בגלל חוסר האור, נכנס למכונית שלו ונוסע.
מאוד רציתי לחשוב שזה הוא,
אבל משהו אמר לי שזוהי תחילת בעיה שרחוקה מלהסתיים.
ושוב- מכת הבגרויות. שה20 ליוני יגיע אני יעלה לעיתים הרבה יותר קרובות. התאורי מקום הסתיימו.
אוהבת,
Xx
