נשמע הצלצול ואספתי את הציוד שלי מהשולחן, שמתי את התיק על גבי והחלתי לצעוד אל כיתת הריתוק ׳הבית השני שלי׳.
שמחתי שלפחות הפעם לא התקשרו לאבא שלי בגלל הריתוק, ידעתי שאם הוא יגלה הוא אמנם לא יכעס אבל הוא יהיה מאוכזב.
שקעתי במחשבות וממשיכה לצעוד במהירות במסדרון
״תסתכלי לאן את הולכת!״ קול עבה נשמע.
״טעות שלי״ אמרתי וגילגלתי את עיני.
״זאת באמת טעות שלך״ הקול המשיך והרמתי את מבטי לעברו.
קימטתי את מצחי הוא היה מוכר לי מאיפשהו למרות שאני לא חושבת שפגשתי אותו לפני,
״אתה חדש פה?״ שאלתי.
״אולי״ הוא חייך ונכנס לכיתה, גלגלתי את עיני ונכנסתי אחריו לכיתה.
חמש דקות לאחר מכן מר בלאק נכנס לכיתה והתחיל לקרוא שמות - שמי היה ראשון ברשימה, כמובן.
״שרלוט בנט?״
״נוכחת״ נאנחתי.
הוא המשיך לקרוא שמות עד שהגיע לשם מסוים שלא הכרתי
״וויליאם אוואנס״
מבטי הוסב אחורנית אל השולחן שמאחורי מבטי פוגש בשלו, פלאשבק של הצללית מהלילה מבזיק בעיני ואני לא מצליחה להבין איך זה מתקשר אחד לשני, אני מסתכלת עליו ארוכות וחיוך זחוח לא מאחר לעלות על פיו,
״נוכח״ הוא אמר מחזיר את מבטו אל קדמת הכיתה, ״ואני מעדיף את זה וויל אם לא אכפת לך״
מר בלאק סיים לקרוא את שאר הרשימה וחזר על הנאום הרגיל של כיתת הריתוק
״למי מכם שזאת פעם ראשונה שלו-״ הוא מעביר מבט מזלזל על פני הכיתה- ״אסור לדבר, לשמוע מוזיקה- גם לא באוזניות, אסור לקרוא, לצאת לשירותים ולאכול. כך שכל מה שאתם צריכים לעשות זה לשתוק ולחכות שהשעה המיותרת הזאת כבר תיגמר״ הוא סיים במילים אלו והתיישב בשולחן שלו.
הזמן עובר אך נדמה שהדקות בשעון לא מתקדמות. דעתי עומדת להיטרף עיני סורקות את מבנה הכיתה, לא מוצאות דבר שניתן להתרכז בו
״אאוץ״ פלטתי מופתעת, ראיתי כדור נייר מקומט נח מולי על שולחני ונעצתי בו מבט סקרן.
״אל תשאירי אותי שם״
״אל תתני להם לעשות את זה״
״אל תוותרי עלינו״
פערתי את עיני וקפצתי בבהלה מה?, עצמתי את עיני משפשפת אותן ופתחתי אותן שנית- המילים נעלמו ומולי הופיע דף חלק עם מילים פשוטות עליו
״את יכולה להעביר לי עיפרון?״
הסתכלתי לאחור, וויל היה מאחורי עדין עם חיוכו המטופש,
הסתובבתי בחזרה
״בשביל מה לפי מה שאני רואה כבר יש לך אחד״
כתבתי וזרקתי את כדור הנייר לאחור
״נכון, אבל זה לא מונע ממני לבקש״
״חמדן?״
״לא, רק מחפש נושאים לשיחה״
״זה הכי טוב שמצאת?״
״יש יותר טוב״
״פואנטה יש?״
״כמובן״
״והיא?״
״משעמם לי ואת נראית לי קורבן נחמד העזר להעברת השעמום״ כשקראתי את המילה קורבן רעד אימה עבר בגבי.
סובבתי את מבטי לאחור, וויל סוקר את תגובתי ומסתכל עמוקות בפניי. הוא הבחין במבטי המבוהל והוציא דף נוסף מתיקו
״הכל בסדר?״
לא עניתי.
אספתי את חפציי ויצאתי מהכיתה.
״מיס בנט!״ שמעתי את קולו הגבוה של מר בלאק קורא אחרי אך התעלמתי והתקדמתי לכיוון שער בית הספר.
״שרלוט!״ קריאה נשמעה וצעדים מהירים נשמעו מאחורי.
רגליי האיצו את הליכתן לא מביטה לאחור.
זוג ידיים חמות הונחו על מותניי וסובבו אותי אל עבר פניו.
״מה ראית?״ הוא שאל בפתאומיות.
״מה?״ החוורתי, ״על מה אתה מדבר?״
״את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר״ הוא המשיך לדחוק בי, והידק את אחיזתו.
״לא אני לא״ התעקשתי.
״אוקיי״ הוא אמר משחרר אותי ועיקמתי את פרצופי - הוא ויתר יותר מידי בקלות, כאילו יודע משהו שאני לא.
״נראה אותך מחר״
״מה?״ פלטתי בהלם.
״אמרתי שנראה אותך מחר״ הוא חזר על מילותיו.
נעצתי בו מבט מבולבל, עיניי סוקרות את פניו.
היה בהן משהו כמעט חייתי, משהו שלא יכולתי להסביר, התעלמתי מכך מנערת את ראשי ממחשבות על כל.
״כן כן מה שתגיד״ נאנחתי והמשכתי ללכת.
״שרלוט?״
״מה עכשיו?״ נאנחתי והסתובבתי בחזרה.
לא הצלחתי לקרוא את הבעת פניו
״שוט״ אמרתי בקוצר רוח
״תשמרי מרחק״ הוא אמר.
״לשמור מרחק?״ שאלתי מבולבלת.
״אתה מתכוון להסביר את עצמך?״
״לא״
״מה לעזאזל?!״
״כמה שאת פחות יודעת ככה יותר טוב״
״זה לא הגיוני וויל!״
״אף פעם לא טענתי אחרת״
״הוא הבזיק לעברי עוד אחד מחיוכיו השחצנים ״אז נתראה מחר?״ שאל
ולאחר מכן נכנס לרכבו
״ממש לא!״ התנגדתי
״אם את מתעקשת״ הוא משך בכתפיו ונסע.
