Feel {And All The Rest Is History} - [complete]

אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה הזאת

אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה הזאת. אכזבה אולי? לא, אי אפשר להתאכזב ממשהו כל-כך צפוי. עצב? גם לא. אי אפשר להיות עצובים כי זה כבר נהפך להרגל. כעס? לא, אני שלווה מידי מכדי לקרוא לזה כעס.

החלטתי שזה כבר באמת לא משנה. הרי למי אכפת איך אני אקרא לה, הרי יש לה שם משלה. עד כמה שאני מנסה להכחיש, אני מבינה יותר ויותר כמה זה חלק בלתי נפרד ממני. הכעס, העצב וכן – גם האכזבה.

אני יושבת ומסתכלת על מה שקרה ולא מבינה איך זה בכלל הגיוני. זה לא מסתדר לי, לא ביולוגית, ולא רוחנית. עוד דבר שאני לא מבינה, זה למה לי – ממשיך להיות אכפת. למה אני לא פשוט מפנה את הגב ורצה רחוק ככל שעיניי רואות.

אני יודעת למה. אני יודעת שכבר עשיתי את זה ורצתי, ובכיתי, וחזרתי, ורצתי שוב. ומה אני אגיד? בכל פעם מחדש חלק ממני נתלש ונשאר שם. הייתי מאוד רוצה לשכוח, להמשיך הלאה, לבנות את עצמי, אבל היא תמיד משאירה אותי במקום. מילא במקום, היא משאירה אותי מאחור.

זה כואב להודות, אבל אני יודעת שאם היא הייתה יכולה, היא הייתה מחזירה את הגלגל אחורה ומשאירה אותי במקום שלדעתה אני ראויה להיות בו. כי זה מגיע לי. כי אף פעם לא באמת הייתי רצויה. לא אז, לא בעתיד, ובטח שלא עכשיו.

אני יריבה. ראויה אפילו. אני נלחמת, אני עומדת על מה שמגיע לי ולא מרפה. אני כל-כך נחושה בדעתי לטרוף את העולם הזה שזה מרעיל אותה. כל תא בגופה רעיל בנוכחות שלי, בהצלחה שלי, בעתיד המזהיר-יותר-משלה שלי.

ומה יקרה כשההצגה תיגמר, המסך יירד, וכל מה שהיא חשבה כבר לא באמת ישנה שום דבר? או אז, אז היא תבוא, תבקש, תועיל בטובה לחייך. ואני? אני מכורח תפקידי אהיה חייבת לשים את ידי על ראשה ולהגיד שהכל יהיה בסדר, ומעכשיו – הכל נסלח, נשכח, נשרף.

אני כועסת. אני עצובה. אני מאוכזבת. כן אימא, אני יודעת שמעולם לא הייתי רצויה. אני יודעת שניסית להיפטר ממני עוד לפני שהבטת בי. אני יודעת שאילו יכולת – היית משנה את מהלך חייך, ובין השאר, היית משנה אותי.

אני יודעת שאת שונאת אותי, אני יודעת שאת מקנאה לי, אני יודעת שאת רואה בי יריבה ולא דם מדמך. אבל שאלת את עצמך אי פעם את השאלה: "האם זה מגיע לה?" אז אימא, אני שואלת אותך עכשיו. זה מגיע לי? מגיע לי שמעולם לא שמחת בשימחתי? מעולם לא נתת לי עצה אמיתית, כנה, כזו שתיטיב רק איתי? האם אי פעם חזרת הביתה מוקדם רק כי התגעגעת אליי? או ביקשת את הטלפון מסבתא כדי לדבר איתי? האם אי פעם וויתרת על זוג נעליים נוסף רק כדי שיהיו לי מכנסיים לא קרועים?

אני יודעת שהתשובה לכל אלו היא לא. וגם לכל השאלות שאני אפילו לא אטרח לרשום. ואני יודעת שלא משנה כמה ארצה לברוח, או כמה ארצה לשים אותך מאחוריי, אני לא אוכל. אני לא אוכל כי את חלק ממני, אני לא אוכל כי אני משהו ממך, אני לא אוכל כי את תדעי למצוא אותי כשתצטרכי, אני לא אוכל כי אני אתגעגע לאחותי.