אני תוהה לעצמי אם יום אחד אני אמצא קצת אמת בתוך כל החלום הזה. לפעמים, אני מרגישה שהם צודקים. צודקים בזה שהם אומרים שזה לא לנצח, צודקים בזה שהם אומרים שזה נגמר. צודקים כשהם אומרים שזה כבר לא הרגע, צודקים כשהם אומרים שזה הזמן.
חשבתי שיום אחד אני אמצא לי, שיום אחד אבכה. שיום אחד יהיה לי, ושהפעם הוא יחכה. חשבתי שזה ככה, חשבתי שזה לא נורא, אבל לא הפסקתי לחלום לרגע – על האביר הזה.
אז נכון שאולי אני קצת מדמיינת, ואולי אני קצת הוזה. אבל תקנו אותי אם אני טועה – האין זו אהבה? אז נכון שאני קצת מבולבלת, ונכון שאולי אני לא מושלמת, אבל בינינו, מי כן?
וככה עוברות להן השנים, וככה עובר לו הזמן. ואני יחד איתו, מזדקנת. ומי ירצה בי כשאהיה כבר מלאה בקמטים? ולא, לא על קמטי זקנה אני מדברת. אלא על קמטי החיים.
הלב שלי אולי קצת שביר, ואולי הוא קצת הפכפך. ואולי אני קצת טיפשונת, שנתתי לו בכלל לטעום מהחופש. והוא הטיפשון כמובן, התאהב.
כשפשטתי את בגדיי, לא היו אלו סתם בגדים. היו הם כנפיי. ואתה, מה איתך? אתה אדיש אתה. ואני, אני מרגישה בודדה.
ועכשיו בכל הדממה הזו שעוטפת אותי מכל צד, אני רוצה להגיד לך שאני חזקה יותר ויותר בכל צעד. ואולי השביל ארוך הוא, ואולי הוא אף אינסופי, אבל אני בוחרת להמשיך בו, כי אתה לא רצית בי.
לוקחת אוויר, ממלאת ראותיי. פוסעת עוד צעד ומתחרטת על שאר צעדיי. מסתכלת לכל עבר, רואה רק אבק. אבק שהשארתי, אבק שאהבתי. אבק שרציתי, אבק ששרפתי.
וגם כשכבר קשה לנשום ובלתי אפשרי כבר ללכת – אני אסתכל לאחור ואדע שלשם אני כבר לא אחזור.
6bU
![Feel {And All The Rest Is History} - [complete]](https://img.wattpad.com/cover/127158257-64-k269869.jpg)