Feel {And All The Rest Is History} - [complete]

תגיד

"תגיד, אתה אוהב אותה?"

"כן. את לא?"

"לא יודעת. ככה".

"היא ביישנית".

"נראה לך?"

"כן."

"אז מה אתה מוצא בה בעצם?"

"היא ילדה מוכה".

"וזאת סיבה לאהוב?"

"לא."

לא הבנתי את זה אז.

"היא לא כמו כולן?"

"אני לא כמו כולם".

"ואתה כאילו עושה לה טובה שאתה מקבל אותה כפי שהיא, אוהב אותה כפי שהיא?"

"כן."

"אני לא חושבת שזה צודק."

"אוקיי."

כמה אכזריות.

"אתה לא צריך להסתתר מאחורי ההצגה שבנית".

"אני לא."

"כבר לא?"

"לא."

"אתה מודע לכך שהיא פיצחה אותך, נכון?"

"לא אכפת לי."

עם כל תשובה שלו – עלו לי יותר שאלות.

"אז ממה כן אכפת לך?"

שתיקה.

"אכפת לך אם היא תאהב אותך?"

"לא."

"איך לא?"

"ככה, לא."

"אני לא מבינה אותך!"

שתיקה.

נאנחתי.

"אני רוצה שהיא תהיה מאושרת".

"איתך?"

"לא." הוא הפנה את מבטו אליי והסתכל בי ברצינות.

"ברור שכן". גילגל חזרה את העיניים. חבל, כי נהנתי מתשומת הלב היתרה הזו.

"אל תענה לי כאילו נמאס לך כבר לשמוע את השאלות האלה."

"זאת שאלה טיפשית. ואת עוד קוראת לי אידיוט".

התכווצתי בתוך עצמי. עירומה בנפש, עירומה בגוף. השתתקתי.

התרחקתי קצת אל תוך החושך, קיוויתי להיבלע בתוכו, אבל הוא כמובן – בגד בי ורק הבליט את מערומיי.

"אני צריך ללכת."

"אני יודעת."

"אוקיי."

"אז לך."

הוא קם באדישות, התלבש ועזב. ואני? אני נשארתי לרגע מקורזלת בתוך עצמי, תוהה אם הוא בכלל היה רציני.

'הוא אוהב אותה?' שאלתי את עצמי אלפי פעמים מאז. 'הוא אמר שכן' ענה לי קול בראש. הוא לא נשמע משכנע במיוחד.

החלטתי להפסיק עם זה, אבל בתוך עצמי ידעתי שאני מכורה. 'ומה יקרה מחר?' תהיתי בתוך כל הדממה שעטפה אותי. 'מחר. מחר יהיה יום אחר, והוא – הוא כבר לא יהיה חלק ממנו'. ענה לי אותו קול שקרן.