Feel {And All The Rest Is History} - [complete]

זה מאחוריי

"אל תגידי לי שלא ידעת".

"לא ידעתי מה?" זרקתי את הסיגריה על המדרכה וראיתי איך היא מכלה את עצמה.

"את סתם מתכחשת לזה"

"אני באמת לא יודעת על מה אתה מדבר" בשלב הזה התחרטתי שזרקתי אותה.

"תראי, אני מבין הכל. אבל את סתם מדחיקה את זה, זה לא בריא".

"לא בריא? מי אתה שתגיד לי שזה לא בריא?".

"אני לא מדבר על הסיגריה."

"אא.." השמיים נראו כחולים מתמיד, שזה מוזר, בהתחשב בעובדה שלבשתי משקפיים עם עדשות שחורות.

"אנחנו נמשיך לעמוד כאן ולדבר על זה, או שפשוט תשחרר אותי כבר?"

"אני דואג לך." כן ממש.

"אני רציני, את מדאיגה אותי."

"תקשיב, אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אוקיי? הכל בסדר, זה לגמרי מאחוריי". הוצאתי עוד סיגריה מהקופסא והדלקתי אותה.

הוא לקח את הסיגריה וזרק אותה על המדרכה ודרך עליה בכעס. "מה נראה לך שאתה עושה?" "אני מגן עלייך. מישהו צריך לעשות את זה."

"טוב אל תתחיל עכשיו. הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה שמישהו יגיד לי מה לעשות. אני ילדה גדולה, אתה יודע".

"אולי, כן. אבל אני חושב שזה נגע בך."

"אולי, כן". חזרתי אחריו עם הקול הכי ילדותי ומזלזל שלי.

שתיקה.

"טוב אתה יודע מה, סבבה. אני אעשה את זה".

"יופי".

"יופי", חזרתי אחריו שוב והדלקתי עוד סיגריה, האחרונה שלי.

"עכשיו".

"מה עכשיו?"

"עכשיו".

"אני לא הולכת לעשות את זה עכשיו".

"למה לא?"

"כי ... ככה. כי לא בא לי עכשיו. יש לי את כל היום לפניי ואני לא רוצה להרוס אותו על ההתחלה".

"עכשיו 6".

"נוו".

"6 אחר"צ!"

"אוקיי, זה מה שאני אומרת! אני לא רוצה להרוס לעצמי את היום".

"את מתכוונת - להרוס לעצמך את הערב".

"לא, את היום. אני יודעת טוב מאוד למה אני מתכוונת". לקחתי שאיפה ארוכה מהסיגריה והתענגתי על המחשבה שהיא האחרונה.

"מתי קמת?"

הסתכלתי שוב על השמיים – הם הלכו ונהיו צהובים יותר, כתומים יותר ואדומים יותר. הורדתי את המשקפיים והסתנוורתי. "יש הרבה אור יחסית לעכשיו".

"מה?"

"הרבה אור אני אומרת".

"שמעתי מה אמרת, את מודעת לכך שזה רק 6, נכון? השמש שוקעת מאוחר בקיץ".

"אהא. אמרתי לך שזה תחילת היום". רק המבט הזעוף שלו הספיק לי כדי להבין שניצחתי. בתוכי, שמחתי שהוא לא הבין למה התכוונתי.

"תקשיבי, אני רוצה שנדבר".

"אל.תתחיל.משפט. ב'אני רוצה שנדבר'. אף פעם". חשבתי לעצמי שזה הדבר הכי סקסי שאני יכולה לעשות – לעשן.

"תקשיבי, אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק עם זה".

"להפסיק עם זה?"

"כן".

"אוקיי, אז תפסיק עם זה".

"אני מפסיק".

"אווווקי". הוצאתי את העשן של השאיפה האחרונה ממה שנשאר מהסיגריה שלי מהנחיריים.

"דווקא לזה ציפית אני מבין".

"ראיתי אותך אתמול".

שתיקה.

נו בטח, תפסתי אותו ועכשיו הוא בטח מת בתוך עצמו.

"זה לא היה אתמול".

"תקשיב, זה בסדר, אני מבינה, באמת. אני תמיד מבינה את הכל ואת כולם, ואת הסבל שלכם ואת זה שנמאס לכם, באמת. הכל טוב, אתה משוחרר".

"זה לא היה אתמול!" הוא הניח על כתפיי את שתי הידיים שלו, הגדולות, החזקות. ואני, כמו ציפור קטנה כמלתי קצת לתוך עצמי, קורסת תחת כוחו.

"אני רוצה שתצאי מזה. את חשובה לי, היית חשובה לי". אווווווקי, זה כאילו הדבר הכי מעליב שהוא יכל להגיד לי.

"אני רוצה שתהיי מאושרת, כמו שאני מאושר עכשיו".

"מה זה מאושר!! אני רואה עד כמה אתה מאושר יא ילד חרא אחד. לך גם כן אתה, מאושר בתחת שלי. עוד רגע אתה תולה את עצמך, אני רואה את זה בעיניים שלך. אתה יותר גרוע ממני".

"אני מאושר. את יודעת כמה זמן כבר עבר?"

"כמה זמן עבר ממתי? מאז שזיינת אותי בפעם האחרונה? אני לא יודעת, שעה?" זרקתי את הבדיל לתוך הפח וקיוויתי שהוא ישרוף את השקית, את הפח ואת כל הגינה כולה".

"תקשיבי, היא צריכה אותי. אני צריך ללכת".

"אז תלך". משכתי בכתפיי ונשכבתי על הספסל.

"את תהיי בסדר?"

"כן, כרגיל, ת'יודע".

הוא התרומם ונעלם. ואני? אני נשארתי לשכב שם על הספסל עד שהשמש ירדה ונעשה לי קריר. פתאום הבנתי שאני לא בטוחה שאני יודעת איפה אני. התרוממתי, אספתי את עצמי, והתחלתי ללכת. זה באמת לא משנה לאן, העיקר להמשיך ללכת. עלק 'אל תגידי לי שלא ידעת שזה יקרה' בתחת שלי.

ואולי בכלל דמיינתי את זה?