What happened to us?

פרק 3 - נמשים שבורים

״אמא מתי היא תקום?״ ״תכף מותק, אולי כדאי שנחזור הביתה ונתקשר כשהיא תקום?״ ״לא! אמא אני הבטחתי לנאיה שאני אדאג לה ועכשיו כואב לה אז אני נשאר! אני תמיד נשאר איתה כשכואב״

אני יוצאת מהשער ממוקדת מטרה ובכל זאת נעצרת לדקה לנשום אוויר ולקלוט מה קרה עכשיו.

זה כל כך לא אני מה שהלך פה.

אני לא מתפרצת על אף אחד. אף פעם.

אני לא מדברת או חושבת על אנשים ככה.

זה לא חשוב עכשיו, כל כך לא חשוב אני חייבת להגיע אליו, הוא צריך אותי.
אני עולה על האוטובוס ושמה לי מוזיקה, כשאני יורדת בתחנה אני מחליטה להתעכב בקפה ולקנות לו קפה חם גדול- הוא בטח צריך את זה.
אני מוצאת אותו בדיוק איפה שציפיתי שיהיה.. בקצה המזח הנטוש לבד..
אני מתיישבת לידו ומתבוננת בו, עיניו אדומות ונפוחות, השיער פרוע והמבט מזוגג. עיניו האפורות בוהות בים האינסופי ונראות ריקות, הוא לבוש בגופייה דקיקה ומכנס קצר. אני מתפלאת שלא קר לו פה..
״יותם״
הוא לא מסיט אליי את פניו.
״יותמי״ אני מנסה שוב.
הוא נוהם בתגובה ומתנער מידי שהונחה על כתפו, מנסה להוריד אותי ממנו בלי מילים.
אני שולחת את ידי ומסובבת את פרצופו לכיווני, מכריחה אותו להביט בי. בהתחלה הוא כועס, מנסה להשתחרר ממני אבל אני לא מרפה. אני נבהלת ממה שאני רואה בעינייו, לבסוף אני מחבקת אותו חזק ולא משחררת, הוא לא מגיב אבל אחרי כמה דקות הוא מתחיל לרעוד בין ידיי, אני מרגישה איך החולצה שלי נרטבת, הוא נותן לעצמו להתפרק לגמרי. אחרי כמה זמן שאנחנו ככה הוא נרגע קצת אבל אנחנו עדיין לא מדברים. אני יושבת והוא שוכב עם ראשו על ברכיי, אני משחקת בשערות הזהב שלו, מרגיעה אותו, ככה אנחנו נשארים בדממה זמן רב, אני לא יודעת כמה אבל אני מנחשת שחלפו להן שעתיים שלוש כשאני רואה את מיקום השמש..
אני לא פוצה את פי מחכה שהוא יחליט לדבר, לבסוף הוא אומר ״לא ישנתי״ ״אני יודעת״ אני אומרת לו ״זה ככה כבר שלושה שבועות, כל לילה בארבע אני נכנע ומגיע לפה״ ״אתה פה מארבע בבוקר? לא קפאת?״ ״לא יודע, אני לא מרגיש יותר כלום״ ״אנחנו מתגעגעים אתה יודע? תן לנו לעזור לך..״ ״כולם מתקשרים ומסמסים אבל אני לא רוצה.. זה הופך את הכל להרבה יותר אמיתי״ ״אני יודעת יפה שלי, אני יודעת.. אבל אתה חייב לתת לנו לעזור לך, אתה לא יכול להמשיך ככה״ ״אני לא מוכן עדיין״ ״אז בוא נשב מול הים עד שתהיה מוכן״ ״את לא חייבת לעשות את זה״ ״אני יודעת״ ״תפסיקי להגיד את זה כבר״ ״מה?״ ״שאת יודעת״ ״אתה צודק, אני לא. אבל אני יודעת מה זה לאבד מישהו קרוב ואני יודעת שאני אוהבת אותך ושאתה צריך אותי עכשיו. אז אני אשאר פה.״
הוא מזדקף ומפנה אלי את מבטו, השפתיים שלו יבשות מהקור ורועדות, דמעות בקצוות העיניים, אפשר לראות את נחלי הדמעות שכבר התייבשו ומחכים להתמלא שוב על פניו, הוא עייף, השקיות מתחת לעיניו מעידות על כך, קשה לי לראות אותו ככה, הילד המאושר הזה נראה פתאום כל כך שבור, מרוסק.. הוא הספיק לגדל קצת זיפים שלא טרח לגלח והנמשים המעטים שמקשטים את אפו ותמיד היוו לו מראה ילדותי ושמח הופכים את הצפייה בפניו לכמעט בילתי אפשרית. הוא שותק לדקה ואומר בלחש, בקושי אפשר לשמוע ״תודה״ ונשכב שוב על ברכי, הוא רועד בשקט ואני יודעת שהוא בוכה, אבל אנחנו נשארים ככה בשקט ושומעים את צלילי הגלים הנשברים על המזח. אני מסתכלת הצידה על כוס הקפה שמזמן התקררה ולא זכתה להפריך את עייפותו של יותם. ומרשה לעצמי לשקוע במחשבות, בצלילים, בקולות.

אחרי שהשמש שקעה בים והרוח עלתה כבר התחלתי לדאוג שהוא יקפא לי. הסתובבתי לבדוק מה השעה בטלפון שהנחתי מאחורי רק כדי לגלות שנגמרה לי הבטרייה. נאנחתי בשקט, אני הולכת לחטוף על הראש מדניאל על זה..
״אתה תקפא״ אני אומרת לו בשקט, הוא מגחך במרירות ״אני עם זה כבר שלושה ימים, וחוץ מזה אז מה אם אני אקפא? למי זה כבר ישנה?״ ״אל תגיד את זה. אתה יודע שזה לא נכון״ התרסתי בו ״הבנת למה התכוונתי, יש לי אתכם, אני יודע את זה.. אבל זה לא אותו דבר. אין לי לאן לחזור״ ״יש לך. יותם, יש לך משפחה, נכון זה לא קל, אני יודעת שזה מרגיש לך בלתי אפשרי אבל אבא שלך אוהב אותך, אני בטוחה בזה, אתם שניכם פשוט צריכים זמן ללמוד לחיות ביחד״ הוא שוב פלט צחוק מריר, גיחוך קר כקרח וכל גופו נמתח והתקשח ״את צודקת, איך שכחתי? אבא שלי, זה שבמשך כל השבועיים האלה לא היה מספיק פיקח כדי לשים לב שאני בבית בערך שעתיים ביום״ ״אנ-״ התחלתי להגיד ״אבל עזבי זה בכלל לא משנה. אני לא מאשים אותו, כל אחד מתמודד עם אבל בדרך שונה. ויותר מזה אני גם לא יאשים אותו כשהוא לא יחזור לדבר איתי, הרי מה השתנה? גם לפני שהן מתו הוא לא דיבר איתי, אז למה שזה ישתנה עכשיו? הוא מעולם, וכנראה שגם לעולם, לא הצליח לקבל אותי אחרי שיצאתי מולו- ידעתי שזה מה שיקרה ברגע שאני אעשה את זה.. ובכל זאת החלטתי לישות את זה. היחידות שעמדו לצידי מולו, כשהוא טען שזה לא טיבעי ושאני מבולבל, היו אמא ורוני, ועכשיו גם הן לא פה. אז הוא לא אשם, ואת לא אשמה, ואף אחד לא אשם. זה המציאות.״ הוא אמר ודמעות שוב עמדו בעיניו, וכשאחת זלגה מיהרתי לנגב אותה בידי ״בכל זאת, גם הוא איבד את אישתו ואת הבת הקטנה שלו בתאונה הזאת יותם, אתה כל מה שנשאר לו, אתה לא רוצה לנסות ללכת לשם?״ ״אין מצב. אני לא חוזר הביתה לפני שאני יודע שהוא ישן. אני לא חוזר בכלל. בשביל מה? אני בכל אופן לא ארדם ואחזור לפה..״ נאנחתי ושתקנו כמה דקות. ״אז הולכים אליי.״ ״מה?״ הוא שאל ״אמרת שלא הולכים אלייך? סבבה. הולכים אליי, תתקלח, תחליף בגדים, תאכל משהו- אתה רזית בטירוף, ואת תנסה לישון״ ״אני לא יכו-״ ״אין דבר כזה. קום, הולכים.״ הוא התרומם בשקט והתחלנו לצעוד לכיוון תחנת האוטובוס.

Anonymous ❤️