דמעות של דם

מציאות מדומה -פרק 1-

"לינור תפסיקי להמציא שטויות!
הוא חתיכת ממזר אין לך מה להתקרב אליו!
אם אני שומעת שאת יוצאת איתו אני אהרוג אותך" אמרתי לה בעצבים כבר שהיא לא מבינה ששעה של שיחה שירון הזה חתיכת מניאק!
"סליחה אמא, סליחה שאני מחבבת אותו" איזה לגלוג באותו רגע כל כך התעצבנתי, רציתי להגיד "תסתדרי לבד ואם הוא עושה לך משהו זה יעניין לי את התחת"
אבל כמו חברה טובה אני אגיד או יותר נכון חברה שעצבנית עכשיו "טוב טוב מה את לוקחת קשה אומרים לך ת'אמת ולטובתך, לפחות תשקרי לו שיש לך מחזור סבבה?"
הייתי קצת עצבנית עליה אבל החברה הכי טובה שלי, אני עדיין לא מוכנה לתת לה להתסכן ככה!
"מתי ההורים שלך חוזרים?
סרט זה שעתיים/שעה וחצי לא 5 שעות..
השעה כבר 1 והם יצאו ב-8!" לינור אמרה יש בזה משהו תכלס אבל לא חשבתי משהו מיוחד,
פתאום שמעתי דפיקה, זה הרגיעה אותי, בדכ שהם חוזרים זה לוקח פחות זמן, התחלתי לדאוג.
מי שמכיר אותי יודע כמה שאני דאגנית..
"לינורי, אני אדבר איתך עוד מעט אני אפתח להם את הדלת"
"ביוש לאב יו סיס" היא אמרה כמו תמיד שזה כבר מראה שהיא לא כועסת עליי יותר, היא כבר מכירה את החברה שלה.
ירדתי מהקומה השנייה של החדרים לקומת כניסה, מטבח וסלון.
הדפיקה חזרה שוב והיא היית חזקה יותר, ואז לרגע חשבתי, הדלת סגורה למה שלא היו פותחים אותה עם מפתח, כמו תמיד..
הדפיקה חזרה יותר חזקה, "צעקתי רק רגע מה קרה?!"
פתחתי את הדלת ובכניסה 3 שוטרים, סבתא וסבא, אדם זר, וחצי שכונה מחוץ לבתים בפאקינג 1 בלילה!
"מה.. ממה.. קוררה.. פפפפה..? גמגמתי כל כך, סבתא היית בוכה, השוטרים עם ראש נפול.
"תספרו לי עכשיו ומיד!"
הדמעות התחילו לצוף בי, כנראה הרגשתי, הפחד התחיל לעלות בי!
"בואי מאמי, בואי נשב ונספר לך" השוטרים לקחו לסלון בזמן שסבתא מחבקת אותי והיא בוכנ בעצמה..
"את יודעת שההורים שלך נסעו, זאת אומרת הלכו לסרט נכון? עשיתי כן עם הראש שרק ימשיך לדבר.
השעה כבר היית מאוחרת 23:30 הם נסעו בכביש חד סטרי, כביש מהיר, אדם שנסע במהירות מופרזת משתיית אלכוהול גם היה על אותו כביש" הדמעות עלו לי יוצר אני מתחילה לחבר מה קורה עכשיו, מה יקרה! "הבעיה היית לא רק שהוא נסע מהר, הוא נסע 150 קמ"ש לכיוון הנגדי"
ופה נשברתי! אני הבנתי! זו תאונה!
"תיהיו בשקט עכשיו"
לקחתי את השלט של הטלווזיה הדלקתי לחדשות וראיתי את המכונית, את המכונית שהרסה לי את החיים, ראיתי פתאום הכל!
אלה ההורים שלי! מי מכיר את ההרגשה הזאת?!
אז זהו? אני יתומה? אני עוד קטנה לזה, בת 16!
"כמו שאת רואה המכונית במצב אלכסון, מהירות כזאת קשה לקלוט כל כך מהר ולהספיק לבלום, אבל אביך ניסה לזוז, הוא עשה בפניית פרסה חדה ומהירה אך המכונית תפסה אותו בדיוק באמצע הסיבוב והתנגשה בו" הוא סיפר לי עם דמעות בעיניים.
"הראשונה שנפגעה היית אמא שלך כי זה היה לצד שלה הפגיעה, היא עפה לכיוון אביך והוא קיבל מכה בראש מההגה, הם לא שרדו את זה, כל הראש שלהם חבלות ודם.
יותר נכון אביך הוא יצא הכי פצוע"
הוא בכה רק מזה שהוא צריך לספר לי, להגיד לי כזה דבר, ראיתי את הכאב שלו, כאילו הוא דמיין אותי כבת שלו..
איך אפשר לספר כזה דבר לילדה בת 16?!
"אל תדאגי מאמי הכל יהיה בסדר סבתא פה!" היא קמה לחבק אותי ולעצור את הדמעות שלי בזמן שהיא בעצמה מנסה לעצור את שלה, חיבקתי אותה חזקה זה מה שצריך.
פתאום האדם הזר שהיה בכניסה, אמר:" סליחה שאני מפריעה, ואני בעצמי על דמעות" תאמת, ראו קצת שהעיניים שלו אדומות יש לו עיניים בדיוק כמו של אמא, כחולות, בהירות, גדולות כאלה..
"אני.. אני נורא משתתף בצערך" הוא נישבר וחיבק אותי חזק, לא הבנתי את זה.. ולמה הוא בוכה ככה, אולי זה השיכור??
"גם אני נחשב באבל.. אני הדוד שלך.."
דוד?! איזה דוד?! דוד שלי נפטר לפני שנולדתי, אף פעם היה אסור לדבר עליו אמא תמיד אמרה!
"אמא שלך ואני רבנו בגלל איזה משהו.. ומאז.. הפסקנו לדבר אני אספר לך בהמשך כבר 17 שנים שאני לא דיברתי איתה!
ועכשיו?! אין דרך להחזיר היא מתה לי! אחותי התאומה!!" חיבקתי אותו כל כך חזק הרגשתי שאמא זו הוא! לא יודעת למה פשוט חיבקתי הכי חזק שיוכלתי!
"אני אקח אותי איתי! אני אשמור עלייך! את הדבר היחידי שנשאר לי ממנה! אני אשמור עלייך בשבילה! יש לי כסף, בית טוב, אני אשלח אותך לבית ספר הכי טוב!"
הרגשתי שוק, הבנתי פתאום שכן מישהו צריך לקחת אותי, שזהו אין לי הורים! אני לא יודעת איך לומר את זה איך זה מתחבר- אני בת 16, אין לי הורים?
"מחר ב-14:30 אני אבוא לקחת אותך או שאני אשלח את הנהג שלי, תלוי אם אני אסיים את הפגישה בזמן.
תארזי תיקים,כל מה שתרצי נעביר אם צריך גם חברת הובלות נביא!"
סבתא חיבקה אותי ואמרה:" הוא ידאג לך הכי טוב, תאמיני לי!"
חיבקתי אותה כל כך חזק הרגשתי שהם הדברים האחרונים שנשארו לי!
איך אני אספר לכולם??