שאלות: איפה

2- מישהו מהעבר

בן חזר? למה הוא חזר!? מדוע אנישם שאינני רוצה שיחזרו חוזרים, ודווקא אלו שאני כן רוצה לא?
"בן? מה אתה עושה פה?" אני אומרת כשאני רואה אותו בכניסה לבית הספר, אותו בחור הרע, שהרס את חיי במשך שנים. הוא לא השתנה כלל וכלל. שיערו השחור הקצר פרוע, אפו העקום, עיניו השחורות שפעם כה אהבתי גורמות לי לצמרמורת, על פניו זיפים, כנראה שהוא אינו התגלח זמן מה.
"סקיילר! רק יותר יפה מפעם!" הוא מושיט את ידיו אליי, לחבק אותי אבל אני דוחפת אותו אחורה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" אני אומרת בזעם "אני לא יודעת מי אתה חושב שאתה, אבל אני כבר לא הילדה הקטנה שהכרת." אני אומרת והוא צוחק את הצחוק הנוראי שלו שמפחיד את כולם.
'תשתקי!' הוא דוחף אותי אל הרצפה.
'אבל בן! אני לא בגדתי בך!' אני צועקת, מקווה לרחמים ממנו, אך פניו לא מראות שום רגש.
'יום אחד, אני אחזור, והצלקת הזו,' הוא שולף סכין מכיסו ועושה חתך מהאוזן השמאלית שלי עד קו הלסת שלי 'תזכיר לך למי את שייכת. וכשיום אחד אחזור, את תהיי שלי.' הוא דוחף את פניי, אני נשענת על הקיר ובוכה. מהכל, בגללו, בגלל שכואב לי.
בדיעבד, אינני יודעת מדוע לא נלחמתי, הייתי צריכה לעשות זאת, אבל אז, הייתי טיפשה, חסרת ביטחון, היום? אני ההפך ממה שהייתי.
"את אותו הדבר, זוכרת מה אמרתי לך?" הוא שואל ומחזיק בידו את פניי.
"לצערי אני כן זוכרת. טוב מאוד," אני תופסת במהירות ובחוזקה את ידו "זה משהו שאחר החברים הקודמים שלי לימדו אותי, חבל לי שהוא לא פה כדי להגיד לך כמה דברים, אז אני אגיד אותם בשמו: אני לא שלך, אף פעם לא הייתי שלך ואף פעם לא אהיה שלך. מובן?" הוא מביט בי, ואז אני חובטת בחוזקה באפו.
"סקיילר הקטנה הפכה לגיבורה גדולה נכון?" הוא לוחש באוזני "אל תדאגי, את עוד תהיי שלי, סימנתי אותך. אולי פעם הבאה הצלקת תהיה ביד שלך? אני מניח שאת זה לא תוכלי להסתיר לתמיד." הוא משחרר את אחיזתי מידו והולך לבית הספר.
טום רץ לעברי "מי זה היה?" הוא שואל ובודק שאני בסדר.
"טום? חזרת?"
"אני מניח שאם אני פה אז כן, חזרתי." הוא מחייך אליי עם שתי הגומוץ היפות שעל פניו.
"התגעגעתי אלייך!" אני קופצת עליו בחיבוק.
"גם אני התגעגעתי אלייך. כנראה שאסור לי לעזוב אותך אפילו לכמה דקות קצרות, הא?" הוא אומר ומזיז קצוות שיער אחת מאחורי אוזני.
"אני חושבת שאני אסתדר לבד, תודה." אני מחייכת אליו. אני לא מאמינה שהוא כבר חזר. לאחר הרצח שהתרחש בבית הספר הייתי צריכה להתרחק מפה, אז נסעתי לבית של מיה עם טום.
ונאש עזב מיד אחרינו.
"מיה קוראת לך." טום אומר לי ואני מהנהנת בראשי אליו ומתקדמת לתוך בית הספר.
אני חוששת מחזרתו של בן לבית הספר, זה דבר שפחדתי ממנו תמיד. היום שבו יחזור. אף על פי שהשתנתי לא מעט מאז אני עדיין חוששת ממנו. הוא חושב שכולם שייכים לו מסיבה הברורה, יש לו כסף. להורים שלו ולו.
כסף לא יכול לקנות אנשים, לפחות לא את כולם.
אני הולכת היישר אל משרדה של מיה, היא לא יכולה להסכים לקבל אותו לבית הספר, זה יהיה אסון!
"מיה!" אני פותחת את דלת העץ הכבדה ומולה אני רואה את אותו בחור נוראי שראיתי לפני זמן קצר, בן.
"סקיילר! הגעת מהר, בואי התיישבי." מיה מצביעה על הכיסא שליד בן אך אני מסרבת. "אנחנו בדיוק סיימנו, נכון בן?" היא שואלת ומחייכת אליו, והוא בתמימות מחייך אליה, והנה היא נופלת לתוך הפח שטמן לי.
רגע לפני שבן עוזב את החדר הוא אוחז בידי ואומר "שלא תעזי לומר אף מילה עליי, אחרת אני אטפל בחברים שלך היטב."
אני מתיישבת על הכיסא שממול שולחן הזכוכית. "שמעתי על הפגישה שהייתה לך אמש עם רוז..." היא מתחילה לומר.
"אני אשמח שלא נדבר על כך. ואני לא השתגעתי, ג'ורדן חזר, תפנימו. הוא חי ונושם. אני לא יודעת מה קבור שם מתחת לאדמה, אך אני יודעת שוודאות שזה לא ג'ורדן." אני אומרת למיה בנחרצות.
"ובכן, כשהייתי בגילן למדתי כאן, אבל לי היו הבעיות שלי. כפי שלך יש את קסנדרה, לי היה את אליסה, ואת ג'יימס. כשפגשתי את קנסדרה נדהמתי מהדמיון בין השתיים."
"אליסה הייתה אמא של קסנדרה?" היא מהנהנת "היכן היא כעת?"
"מתחת לאדמה. אני הרגתי אותה בלחש כלשהו. דרך אגב, אם יש לך עדיין קסם, אני אשמח להמשיך את שיעורי הקסמים עבורך."
"איך זה היה? כלומר, איך הרגשת כשהרגת אותה? הרגשת רע?" אני שואלת.
"לא. הרגשתי כאילו איבדתי את החלק שבי שפעם לא היה מסוגל להרוג אדם חי, אפילו אם הוא אינו חף מפשע." היא נאנחת "בזמני, הקומה החמישית הייתה נחשבת כמסוכנת ביותר בבית הספר. מכיוון שמשם היה מעבר אל המגדל."
"איזה מגדל?" אני שואלת אותה. אני גרה כאן כל חיי, ואף פעם לא ראיתי מגדל באופק.
"זה מגדל מוסתר, העבירו לשם מכשפים, אנשי זאב, ערפדים, או כל יצור על טבעי שנחשב כמסוכן לשאר החברה לשם. הם לא יכולים לחזור לשטח בית הספר, אם הם ינסו הם יהרגו. כמו גדר חשמלית ממש, אף על פי שהגדר הזו איננה נראת."
"מדוע הם נחשבו כמסוכנים?"
"משום שהם ניסו להרוג את שאר התלמידים. בכדי להשיג כוח, צריך להרוג, יותר הרג של יצורים על טבעיים חזקים, יותר כוח."
"הכרת מישהו שאי פעם נכנס למגדל?" אני שואלת אותה.
היא מביטה בתקרה בהבעה עצובה ורגשנית, היא איננה בטוחה מה לומר "כן. ברנדון, הוא היה החבר שלי, יום אחד, היינו צריכים לעשות על אליסה תעמולה, כאילו נהרגתי. הוא האמין שאני עדיין בחיים, הוא נלחם על זה, עד שהוא השתגע. אני מפחדת שזה יקרה לך סקיילר."
"כן, אבל תראי, את עדיין בחיים. כל מה שקרה לו? על מצפונך."
"תרגיעי את הדיבור סקיילר, אני מזכירה לך שאינני חברה שלך." היא אומרת בקול כועס, מנסה להשמע סמכותית.
"סליחה גברתי. האם תוכלי לקחת אותי למגדל יום אחד?" אני שואלת, היא מחייכת אליי ומהנהנת בראשה.
"אני מניחה שזה לא יזיק." היא קמה על רגליה ויוצאת מהחדר "סקיילר, אם את צריכה מישהו את מוזמנת לפנות אליי, אני תמיד פה." היא אומרת לי ואני מחייכת אליה.
אני מתיישבת על אחד הקירות במסדרון ומזמזמת שירים שלמדתי פעם, אף על פי שהם מזכירים לי את ינואר, שבגדה בחבורה שלנו, באותו יום של הנשף היא התחילה להתחבר לאמבר ולקריסטל, אף על פי שאינני יודעת מה היא מצאה בהן. חוץ מאישיות ריקה.
אבל כעת היא לא לומדת כאן יותר, היא פשוט עזבה. מה שהוכיח לי שהיא אף פעם לא הייתה חלק מאיתנו, אחרת היא הייתה פה כעת, נלחמת על ג'ורדן.
"סקיילר?" אני שומעת קול מעומעם פונה אליי, יד שמונחת על כתפי "סקיילר? תתעוררי!" היא צועקת.
"מאלי!" אני מזנקת ממקומי "מי מת?"
"אף אחד. למרות שאת היית נראת כמו מתה. נרדמת, מיה קוראת לכולם להיכל הגדול."
"את מתכוונת לאולם?"
"היכל, אולם. מבחינתי אין הבדל." היא מושיטה את ידה אליי ועוזרת לי לקום מרצפה. איך נרדמתי?
"מיה קראה לכולם לאולם, יש לה שתי הודעות חדשות וחשובות, ואני חושבת שיש גם תלמיד חדש."
"באמת? איך הוא נראה?" אני שואלת אותה בטון מופתע.
"בלונדיני, עיינים כחולות, חולצה אדומה וכחולה משובצת... למה זה נדמה כאילו את מכירה את הבחור?"
"כי אני מכירה אותו! זה לוקאס!" אני רצה אל תוך האולם, ואני רואה אותו, הבחור הבלודיני עם העיינים הכחולות והגומות שמופיעות לעיתים רחוקות, משום שהוא לא נוטה לחייך הרבה. הוא נשען בקלילות על הקיר ומשלב את ידיו.
"לוקאס!" אני רצה אליו בחיבוק. כעת אני רואה את גומותיו על לחייו.
"סקיילר! כמה התגעגעתי." הוא מחייך אליי "מה השתנה?" הוא שואל.
אני זוכרת אתה יום שפגשתי אותו כאילו זה היה אתמול.
'את שיקרת לי! בוגדת!' בן צועק עליי, אני על הרצפה, בורחת כמה שאני יכולה.
'לא בגדתי בך!' אני צועקת בחזרה, מנסה להציל את מה שאני יכולה.
'שקרנית!' הוא שולף אולר מכיס מכנסו, הוא מקרב אליי, וחוד הסכין מופנה כלפי, האדם שהוא מאשים, כמובן.
'מה אתה עושה?' בחור בלונדיני עם חולצה אדומה כחולה משובצת ניגש אליו 'למה אתה מאיים עליה?' הוא עומד מולו בואמץ רב.
'אתה ממש אדיוט, תתרחק, ומהר.' בן מזהיר אותו, אני תולה באותו הבחור את כל תקוותי שהוא יציל אותי.
'אני אוותר, אני מציע לך להתרחק ממנה.' הוא נעמד מולו בואמץ רב.
'אנחנו לא סיימנו פה.' בן אומר והולך.
אני נשענת על הקיר הקרוב ומחבקת את רגליי, עד לפתע אני מרגישה מישהו מתיישב לצידי 'מי זה היה?' הבחור הבלונדיני שואל, עינייו כחולות.
'מישהו, תודה, אתה ממש הצלת אותי ממנו, הוא לא נורמאלי...' אני אומרת ומחייכת אליו 'אני סקיילר.' אני מושיטה לו את ידי.
'אני לוקאס אבל את יכולה לקרוא לי לוק.' הוא מושיט אליי את ידו ומחייך, כשהוא מחייך אליי שתי הגומות היפות שלו נגלות.
"כמה זמן לא ראיתי אותך!" אני אומרת ומחייכת אליו.
"אותו דבר לגבייך סקיילר. מה השתנה?" הוא שואל עם אותו חיוך תמים ואותן גומות שובות לב מופיעות על פניו.
"אתה לא מבין כמה השתנה, השאלה הנכונה היא מה לא השתנה?" אני אומרת ומביטה בו, והוא מצחקק "למה חזרת? יותר נכון, למה עזבת?" אני שואלת.
"עזבתי בגלל בן, הוא הגיש נגדי תלונה על איום או משהו דומה. אדיוט. אז שלחו אותי לפנימייה בצופן אוסטרליה, איפה שסבתא שלך גרה. בכל מקרה," הוא מעביר יד בשיערו "חזרתי כי שמעתי שהאדיוט חזר. אבל נדמה לי שאת לא ממש צריכה את העזרה שלי." הוא מחייך למראה האף הכואב של בן.
"תמיד טוב שאתה פה." אני נשענת לצידו על הקיר "תכיר לוקאס, זאת מאלי, החברה הכי טובה שלי, מאלי, זה לוקאס."
"אפשר לקרוא לך לוק?" היא שואלת אותו ומחייכת.
"מה שאת רוצה, מאלי." הוא מחייך ולוחץ את ידה.
"יש למישהו מושג מדוע קראו לנו פה?" אני שואלת, אני מביטה בבמה, אף אין שם אף לא אדם אחד.
"לא, רק אמרו שיש כמה הודעות חשובות." לוקאס אומר "יש הלוויה למישהו, שכנראה היה ממש חשוב, ג'ורדן נראה לי..." הוא אומר.
"כן, ההלוויה של אח שלי." אני אומרת.
"ממתי יש לך אח?" הוא שואל ומרים גבה, כנראה שהייתי צריכה להסביר את כל השנה הזאת ואז לציין את הפרט המאוד חשוב הזה.
לפתע מיה עולה על הבמה עם כל סגל המורים, כלומר חוץ מהמורה המעצבנת לחשבון, ובמקומה עומד בחור די מבוגר עם שיער אפור.
"שלום תלמידים," היא מדבברת אל המיקרופון "ברצוני להודיע שלוש הודעות קצרות. ובכן הרבה לא יודעים זאת אך לפני כמה זמן נרצח ג'ורדן מור על ידי קסנדרה פרז. אנחנו נערוך לו ולברוק מוסלין הלוויה ביום שלישי, כלומר מחר, בשעה שמונה, ולפיכך, מחר הלימודים מבוטלים, הטקס אינו חובה, אך אני מצפה ממי שמכבד את המתים להגיע. ההודעה השניה היא שמהיום אדון רובין קופ יחליף את המורה הישנה לחשבון."
"שאף אחד לא זוכר את שמה." לוקאס לוחש באוזני.
"שקט!" מיה צועקת "ההודעה האחרונה היא כזו: בדרך כלל בכיתה ט' התלמידים בבתי הספר יוצאים לגיחה, ומכיוון שאתם בכיתה י' אנו חשבו במהלך החופש והחלטנו שגם לכם מגיע גיחה, ולכן אנו עומדים לנסוע ליער, לא רחוק אך לא קרוב, לגיחה. לכל שניים עד שלושה תלמידים יהיה אוהל משלהם, בנים ובנות בנפרד כמובן! בן שייתפס באוהל של בנות במהלך הלילה ייענש בחומרה רבה!" מיה אומרת "אנחנו כבית הספר, נדאג לציוד. אתם תלמדו קשירות וכל כמה קבוצות יבנו מחנה." הבנות מהשורה הראשונה מריעות לשמע החדשות המרעישות. משום מה אינני מתרגשת במיוחד.
לאט לאט כל התלמידים יוצאים מהאולם הגדול ואני צועדת לצידו של לוקאס.
"אני חושב שמגיע לי כמה וכמה הסברים..." הוא אומר ומושך אותי אל מחוץ לבית הספר.
"ובכן, אינני יודעת מהיכן להתחיל."
"תנסי להתחיל מההתחלה." הוא מציע ומחייך.
"או-קיי. אז ככה, בתחילת שנה שעברה הצטרף בחור חדש, נאש ג'ונס, וגם עוד זוג אחים, טום וליאם, אבל הם פחות קשורים לסיפור. זה היה אחרי שנפרדתי מג'ייקוב כי הוא בגד בי." אני רואה את פניו של לוקאס מתקשחות למשמע דבריי "בכל מקרה, כמע מתתי כי מריאן דחפה אותי מהגג, אבל לא אמרנו כלום משום שידענו שאי אפשר, כי היא ידעה דברים שרצינו לדעת על המוות של ההורים שלי. אז חטפנו אותה וניסינו להוציא ממנה כמה שיותר מידע, ובנתיים ינואר וטום הצטרפו לחבורה, אני ומאלי רבנו וחזרנו להיות חברות, לנאש הייתה חברה שהרגה את אחותו והוא האשים אותי, אבל בסוף הוכחנו לו שזו לא הייתה אני. ואז יום אחד, מצאו אותה מתה. הרבה מתו בדרך להשגת המטרה שלנו, לא שזה היה הוגן כלפיהם. אני יודעת שאני חייבת לנצח במלחמה, עבורם. אחרי המוות של ברוק, קסנדרה השאירה לנו פתק על הגופה שלה, שהיא רוצה להיפגש איתנו, איתי ועם ג'ורדן, אז הסכמנו, בנתיים גילינו שאדם וליאם בוגדים ושהם מצדדים בקסנדרה. הלכנו להיפגש וגילינו סיפור על תשעה מדענים שמצאו אבן מהאלים, שמפיצה רוע ומחלות, הם רצו להפעילה, אך המדען התשיעי סירב ופרש. אחר כך הם בכל זאת הפעילו את האבן, ולפני שהם מתו הם השאירו נבואה אחריהם, שרק האח והאחות שאהבו אחד את השני יותר משהם אמורים יכולים להרוס את האבן. אחרי שהם מתו המדען התשיעי שבר את האבן לשמונה חלקים שווים וקבר את החלקים יחד עם כל מדען שמת, וכמובן שכדי לסבך הכל, הוא גם קבר אותם במקומות שונים. קסנדרה מחפשת את האבן כדי לשלוט על אנגליה. ואנחנו מנסים למנוע ממנה, והיא גם זו שרצחה את אימי. מסתבר שכל האגדות נכונות לוק, יש אנשי זאב, ויש ערפדים, ויש גם מכשפים, כמוני." הוא מגחך.
"מכשפים סקיילר?" הוא שואל בזלזול.
"ליאנצ'י רם." אני מביטה באבן שמונחת ליד רגלי הימנית. היא לעט מרחפת ואני משליכה אותה.
"וואו." הוא אומר.
"לגמרי. אחר כך היה את הנשף וגיליתי שנאש הוא בעצם נייט, אותו בחור שרצח את ג'וליאנה. שהוא היה חלק מהצבא של קנסדרה, שומרי הסוד, וכשהאחיות שלו רצו לפרוש והוא לא הסכים הם מחקו את הזיכרון שלו והפכו אותו לנאש. וחוץ מזה, גיליתי שג'ורדן הוא אח שלי, ושאני בכלל מאומצת, מה שמסביר את העובדה שאימי לא דומה לי כלל וכלל, או אבי. ואז באה קסנדרה ומנסה לרצוח אותי, אבל ג'ורדן קופץ ומצלי את חיי. ככה זה נגמר, וגם, גיליתי שאני וג'ורדן היינו האחים מהנבואה. כולם אומרים שהוא מת, אבל אני מרגישה אותו בכל עצם בגופי, הוא בחיים." אני אומרת לו.