שאלות: איפה

3- אח אבוד

"זה נשמע נוראי, אולי תלכי לנוח עד מחר, עד הלוויה?" הוא שואל אותי.
"אתה צודק, אני באמת צריכה לנוח." אני מנשקת את לחיו והולכת לכיוון בית הספר. השארתי אותו לבד, עם המחשבות שלו, הוא צריך לעכל ולנסות להבין את כל שהסברתי לו עד כה. וזה רבה מידע לקלוט.
אני מניחה את הראש על הכר, ועיניי נעצמות בן רגע.
"סקיילר!" אני שומעת את קולו של לוקאס מעבר לדלת "קומי! ההלוויה מתחילה." הוא אומר, אני מנתרת ממקומי ומחליפה מהר בגדים.
אני מחזיקה את ידו וניגשת לעבר בית הקברות הישן שנמצא ביער. אני רואה את האור של השמש חודר מעבר לעצים הגבוהים. אני מרגישה דמעה זולגת על לחיי, היום זהו היום שבו אני קוברת את אחי, ואת חברתי הטובה.
"שלום לכולם." מיה אומרת "התכנסו כאן היום בכדי לקבור שני אנשים חשובים, לנו, ולבית הספר בפרט." היא אומרת ואני רואה דמעה מורחת את האייליינר שלה. מאלי עומדת לצידו של טום ואני אוחזת בחוזקה בידו של לוק. מפחדת שאני אקרוס לתוך הקבר ואקבר יחד עם אחי.
"ברוק מוסלין." מיה מקריאה בשמה של ברוק ואני רואה ארון חום מובל אל תוך הקבר העמוק שחפרו לה. ואז מיד שאחרי שהורידו את הארון הם מתחילים לכסות את הקבר במרץ.
"כמה מילים על ברוק?" מיה שואלת את אחותה של ברוק, אמילה.
"ובכן, ברוק הייתה אחות נאמנה ואוהבת, חייכנית, שאהבה את כולם אף על פי שלא כולם אהבו אותה. אני לעולם לא אשכחך אחות." אמילה מניחה ורוד אדמדם על קברה.
"וכעת, ג'ורדן מור." כששמו של ג'ורדן מוקרא בקול רם אני מרגישה רעד קל בכל גופי, אני רואה ארון מתים נסחב אל הבור, כמו הארון של ברוק. הם מכסים שוב את הבור במרץ.
"כמה מילים?" היא מביטה בנו.
"אני אשמח לומר משהו." אני ניגשת לשם ומושכת איתי את לוקאס. אני צריכה אותו לצידי "ג'ורדן היה לי לאח, חבר, ואפילו אחת האהבות שלי. היית אדם טוב, מתת כדי להציל אותי, בחורה שרק דקות ספורות לפני כן גילה כי היא אחותו. הקרבת את כל אשר היה לך עבור מי שאתה אהבת. אני מקווה שאתה תמצא שלווה ואושר שם למעלה, כמו ברוק שהייתה לחברה מצחיקה וטובה. תזכו לשלווה נצחית. מותכם ינקם, דם בעד דם. ביי אח של..." אני אומרת, המילים האחרונות בקושי יוצאות מפי "ביי אח שלי..." אני פורצת בבכי תמרורים, אני נופלת לרגלי הקבר שלו, הפרח שבידי נופל גם הוא. זה אותו בכי שחזר על עצמו מאז יום מותו של ג'ורדן. לוקאס מחבק אותי בזרועותיו ומנגב מפניי את הדמעות.
את מקומי תופס טום, שלעומתי, אין לו הרבה מילים "ג'ורדן, היית לי לאח ולחבר טוב, מקווה שאי שם תמצא מנוחה." הוא מניח פרח על קברו.
אחר כך תורה של מאלי לומר כמה מילים עליו "ג'ורדן, היית החבר שתמיד רציתי, האהבה שאף פעם לא זכיתי לה, אף על פי שחשקתי בה יותר מכל. אחרי שהקרבת את עצמך השארת לי חור ענק בלב, חור שלא יהיה שלם כעת עם מותך. אני מאחלת לך שלווה, מנוחה, ואושר למעלה, בכל מקום שבו תהיה." היא אומרת ומניחה סיגלית על הקבר.
הבא בתור הוא ג'ייקוב "אני מצטער על כל השנים שבזבזתי בטיפשות במקום להכיר אותך, חבל לי שלא יצא לי לדעת מי אתה. אף על פי, ממה שכן יצא לי לראות, היית בחור טוב, אמיץ, ומדהים בכל דרך אפשרית. במותך הצלת מישהי שאהבת. תזכה למנוחה. אמן." הוא מניח פרח שחור על הקבר שלו.
ולפתע שתי נשים מופיעות מעבר לשיחים. אחת מבוגרת והשניה היא ינואר.
"ג'ורדן, אני מתביישת במעשיי, ובכך מצפוני תמיד יעקוב אחריי לאיפה שלא אלך..." היא מתחילה לומר "היית נדיב וטוב אליי, אף על פי שזה לא היה ממש הדדי. נשארת, אתה.. נשארת..." היא אומרת ולוקחת נשימות עמוקות, היא מניחה זר על קברו.
ואת האישה הזקנה אני מזהה, סבתי. "נכד יקר שלי, לא יצא לי להכירך מעולם, תלשו אותך מזרועותיי מיד אחרי היוולדך. אבל כבר אז היית ילד צעיר שיכול לכבוש את כל העולם עם החיוך שלו. הסבתא שלא הייתה לך..." היא מניחה בעדינות פרח, מנגבת בנייר את הדמעות שלה.
ולפתע אני מבחינה בכך שכמעט כל בית הספר הגיע להלוויה.
ראשיהם מורדים. השמיים אפורים, עצובים, כמו כל אחד שכיבד את ג'ורדן ברוק והגיע להלוויה, אפילו אמבר פה, לבושה בשחור. אני מניחה שהיא פה רק משום שג'ורדן תמיד היה נחמד אליה, לפחות ניסה.
לאט לאט התלמידים מתרחקים ונשארנו רק חמישתנו: לוקאס, מאלי, טום, ג'ייקוב ואני.
כולם מתקרבים אליי לחיבוק, כולנו צריכים את זה, כשאני מרגישה את החום שלהם, זה מזכיר לי את נאש. שלא הגיע להלוויה. לא משנה איפה הוא עכשיו, הוא צריך להתבייש בעצמו. ג'ורדן היה אחד החברים הכי טובים שלו, הוא אהב אותו כמו אח שלו, למרות כל מה שקרה.
אני אוחזת בידו של לוקאס ואנחנו צועדים יחדיו עם ראשים מורדים אל בית הספר. אני עולה במדרגות, ורואה בדמיוני את ג'ורדן צועד למעלה לצידי. אבל כשאני מביטה הצידה שוב, הוא כבר לא שם.
אני פותחת את דלת החדר, ונכנסת פנימה, כשאני טורקת את הדלת מאחורי הדמעות לא מאחרות להגיע. למה הוא היה חייב למות?! למה נאש לא פה?
"למה?!" אני זועקת "למה אתה מתת?! למה היא לא הרגה אותי?!" אני שואלת בכעס ובעצב כאחד.
אני נשכבת על המיטה ובוכה, הדמעות מרטיבות את הכר,אני בוכה עד שעיניי נעצמות.
אני מתעוררת כשפניי רטובות. ואני יודעת איך בדיוק להעביר את העצב הזה.
אני יורדת במורד המדרגות ישר אל חדר המוזיקה, שנצבע מחדש ועוצב מחדש, הודות למאלי. אני מתיישבת על הכיסא ולוקחת את הגיטרה. אני אוחזת בה ומרגישה את הקרירות בידי. ביד אחת אני לוחצת על המיתרים כדי לנגן את האקורדים, וביד השנייה אני פורטת על המיתרים.
אני מנגנת שיר. "הידעת שכתיבת שירים יכולים לעזור לאנשים עצובים כמוך?" אני שומעת את קולו של לוקאס, הוא נשען בקלילות על המשקוף, חולצה שחורה עם שרוולים לבנים.
"תגיד לי מתי לעזאזל אתה מספיק להחליף כל כך הרבה בגדים?" אני שואלת אותו.
"מתי שאני יכול." הוא אומר "אני לא מכבס אותם בעצמי בכל מקרה, אז זה לא ממש משנה."
"וידעתי את זה." אני אומרת.
"כמה זמן את מנגנת?" הוא שואל.
"מאז שינואר למדה פה, שזה אומר הרבה שנים..." הוא מחייך אליי.
"תמיד רציתי לדעת לנגן, ניסיתי פעם ללמוד, כשלמדתי בפנימייה, אבל הייתי גרוע." הוא מביט בגיטרה החשמלית בקצה הכיתה "שאני אנסה?"
אני מהנהנת "אתה ידעת שלפרוט ממש חזק יכול גם לעזור?" אני אומרת לו.
"ידעתי את זה." הוא מתיישב ושם על רגליו את הגיטרה החומה, ומתחיל לפרוט חזק, מבלי לעצור. המוזיקה מחרישת אוזניים, ואני בטוחה שבכל מקום בבית הספר ניתן לשמוע אותו.
"מדהים אתה!" אני אומרת וצוחקת.
"כזה אני. אני צריך שתבואי איתי לרובין. אני צריך לשאול אותו משהו, מכיוון שיש לי מחר שיעור איתו."
"בהצלחה."
"את מאחלת את זה גם לעצמך? כי כולם לומדים איתו מחר חשבון." אני מביטה בו בעצב.
"באמת? אני שונאת חשבון."
"למה? זה דווקא נחמד?" הוא אומר ומושך בכתפיו.
"מי אתה ומה עשית עם לוקאס?" הוא מגחך. אני קמה והולכת אחריו לחדר המורים. תמיד היינו חברים טובים, תמיד. אני מודה שדי התגעגעתי אליו.
'תפסיקי לקחת הכל בכזו רצינות! תהיי שמחה, תהיי חיובית!" הוא אומר לי.
'אבל-'
'אין אבל סקיי, זה או עכשיו או אף פעם.' אני מהנהנת בראשי,אני מבינה את אשר הוא אומר, אך אני לא מרגישה שאני מסוגלת לעשות את זה.
'תקפצי כבר!' טיילור צועק עליי.
'אתה, סתום. את תתרכזי, זה לא כזה גבוה, אוקיי?' אני מהנהנת 'אל תחשבי על איפה את, תפעלי.' הוא אומר 'לדחוף אותך?' אני מהנהנת שוב 'בשלוש. אחת, שתיים שלוש!' אני מרגישה את ידיו על מותני דוחפות אותי קדימה.
זה היה כשעשו לבית הספר פעילות, הוציאו אותנו לים. אז כולם עשו קפיצה מצוק יחסית גבוה, ולוקאס לקח אותי לשם, אף על פי שיש לי פחד גבהים.
"אדון רובין." לוק אומר וראשו של אדון רובין מופיע מעבר לקיר.
"זה אני." הוא מחייך אלינו "מה ברצונך לומר... לוקאס?"
"רציתי לשאול היכן מתקיים השיעור מחר?"
"בחצר." הוא אומר ומסתובב.
אני מביטה בלוקאס, הבעת פניו מבולבלת, אף פעם לא התקיים שיעור מחוץ לכותלי בית הספר, כלומר חוץ משיעורי ספורט. "מוזר." לוקאס אומר ומשפשף את עורפו "מה את עושה עכשיו?" הוא שואל אותי.
"כנראה שכלום."
"מה עושים פה בדרך כלל כשמשעמם?" הוא שואל אותי.
"את האמת, אני כבר לא יודעת, אני לא ממש זוכרת את הפעם האחרונה שהיה לי משעמם." אני מסבירה לו.
"נתראה מאוחר יותר?" הוא שואל אותי.
"אני מניחה שכן." אני מחבקת אותו ועולה במעלה המדרגות, לא נשאר הרבה זמן להעביר, אני מניחה שכבר מחר יהיה משהו מעניין. אני עולה היישר אל חדרי ואני נתקלת בפתק כחול על הדלת.
נשף החורף
בואו עם שמלות יפות, סדרו את שיערכן, ותראו הכי טוב שאתן יכולות! כמובן שלא יותר טוב ממני!
אמבר גלן.
"אחח. הנשף הטיפשי." אני מקמטת את הנייר וזורקת אותו על הרצפה שמאחוריי. "סקיילר?" ילדה קטנה נעמדת מאחוריי "קנסדרה נתנה לי להעביר לך מידע." היא אומרת לי. ידעתי שהשיעמום הזה לא ימשך לזמן רב עד שקסנדרה תחזור לאמלל את חיי.
"מה היא רוצה?" אני שואלת את הילדה הקטנה, היא שחומת עור עם צמות קשורות בסרט אשר מונחות על עתפיה, היא מזכירה לי כל כך את ברוק. משעון היד של הילדה מופיעה דמות הולוגרפית של קסנדרה, כמו ווידאו שהוקלט לפני כן, או שמא היא מדברת איתי בשידור חי?
"שלום סקיילר! אני התגעגעתי אלייך, ואני אנחש שאת התגעגעת אליי. הטקס המרגש לזכרו של ג'ורדן היה מקסים! לפחות הנבואה בוטלה מהיום. הרי אם האח לא קיים, הנבואה של המדען התשיעי, ששמו הוא רוברט, דרך אגב, תתבטל. רק רציתי לוודא שאת בסדר," היא מחייכת חיוך מרושע אליי "וגם לספר לך שאח שלי הגיע לביקור! תכירי את אד." על המסך לצידה של קסנדרה מופיע בחור עם שיער אדמוני, בדיוק כמו שערה שלה. החיוך, הוא אותו חיוך מרושע לשניהם, כך אפשר לדעת בוודאות שהם אחים.
"היי יקירה! שנשחק משחק נחמד? מי ימצא את הפרופסור התשיעי קודם? אני אנחש שזה יהיה אנחנו." הוא מחייך ואומר.
"זמנך עבר." הילדה הקטנה אומרת ומיד אחר כך שולפת סכין מתוך מכנסה ונועצת אותו בצווארה. לא סתם היא שלחה דווקא ילדה שמזכירה את ברוק, ולא סתם היא הורתה לה בעזרת קסם להרוג את עצמה בדיוק איך שקסנדרה רצחה את ברוק.
הדבר היחידי הייתי צריכה זה את אחיה של קסנדרה, כמה נפלא! אנחנו חייבים להתחיל להילחם, הפרופסור האחרון הוא הסיכוי היחידי שלנו להביס את קסנדרה ואד.
אני יורדת במהרה אל הספרייה, כדי לחפש את טום, אני מניחה שהחנון הזה גר שם. "טום!" אני צועקת כשאני טורקת את דלת הספרייה אחריי. ברגע שנכנסתי כל המבטים של היושבים בחדר מופנים אליי, כולל מבטו של טום. "תחפש את מאלי, אני אקרא לג'ייקוב וללוק. זה דחוף. אנחנו צריכים להיפגש בחדר הצפון." אני אומרת לו. הוא מהנהן, ורץ מהר החוצה. אני יוצאת מיד אחריו מהספרייה ומתנגשת בלוקאס "טוב שאתה פה! לוקאס-"אני אומרת אך הוא קוטע אותי.
"תקראי לי לוק, עברתי שינוי בזמן ששהיתי בפנימייה."
"חשבתי שאתה אוהב יותר את השם לוקאס, פעם שנאת את השם לוק."
"השתנתי."
"בכל מקרה, תעלה לקומה החמישית, ותלך ימינה היישר אל החדר האחרון במסדרון, אתה בטח תראה שלט, מפקדת הצפון." הוא מהנהן ורץ אל גרם המדרגות.
את הימים האחרונים ג'ייקוב העביר בחדרו שלו. הוא אפילו החמיץ שיעורים, אפילו את שיעור היסטוריה, שהוא הכי אוהב. אני חושבת שכל אשר קרה לו עם ג'ורדן הרס אותו. אני בחיים לא חשבתי על זה, למה לעזאזל קסנדרה חושבת שיש לה את הזכות להחליט מי יחייה ומי ימות? יום הדין של אנשים אינו נתון בידיה.
אני דופקת על דלת חדרו, אך אין תשובה "ג'ייקוב, אני צריכה לומר לך משהו." אני אומרת, אך עדיין אין תשובה. "אני נכנסת!" אני צועקת פנימה, אך אני עדיין לא שומעת צעדים כשאני מצמידה את אוזני לדלת. "אוסטים." אני אומרת והדלת נפתחת. הוא ישן על כיסאו ורגליו על השולחן. על בטנו מונח ספר 'כשגודלים.'
"ג'ייקוב!" אני צועקת עליו.
"מה?" הוא מייד מקפץ ממקומו בבהלה ומסתכל עליי "אחד, אנחנו מכנסים ישיבה בחדר הצפון, שתיים, למה אתה קורא את זה?" אני מצביעה על הספר שהוא מחזיק בידו.
"לא יודע-"
"אז מי ידע ג'ייקוב?" אני מגחכת.
"אני שומע את קצב הלב של אנשים, גם את שלך, אני יכול להרגיש את הדם שזורם לך בעורקים. זה בחיים לא היה ככה." הוא מסביר לי. אולי זה יותר רציני משחשבתי. "התחלתי להרגיש את זה אחרי הנשף, אחרי הקרב עם קסנדרה. אחד הבחורים שלה פצע אותי."
"טוב, אל תתאר לי את זה, תדבר עם מיה. היא בטח תדע מה קורה כאן. עד אז, צריך לעלות למעלה כי כולם מחכים לך." אני אומרת "כשאני אומרת כולם אני מתכוונת ללוקאס, מאלי וטום." הוא מהנהן.
"מי זה לוקאס?" הוא שואל אותי בזמן שאנחנו עולים יחדיו במדרגות.
"חבר טוב שלי מפעם." הוא מהנהן שוב.
כשאני חושבת על זה, יש לו תשוקה לדם, וזה יכול להוביל לשני דברים, איש זאב, או ערפד.
"טוב שבאתם! חשבתי שמשהו רע קרה." מאלי אומרת ומחבקת אותי.
"תגידו רגע, אתם מרגישים משהו... שונה?" אני שואלת אותם, הם מביטים אחד בשני, מחליפים מבטים, ומנידים בראשם לשלילה. חוץ ממאלי.
"יש לי כאב שיניים מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. אני מניחה שזה אתה, ג'ייקוב שמרגיש משהו מוזר גם כן, את הרי מכשפה."
"אאוץ'" אני אומרת והיא צוחקת, הרבה זמן לא ראיתי את החיוך הזה על פניה.
"מה זה יכול להיות?" טום שואל.
לפתע הדלת נפתחת "חבל שלא שאלתם אותי..." ומיה נכנסת פנימה. "אתה, ג'ייקוב, נמצא בתהליך הפיכה לערפד, את הופכת לאיש זאב. אם תצטרכי עזרה תגשי להרפר, היא תדע מה לעשות." מאלי מחייכת למיה "בכל מקרה, אתה ננשכת על ידי אחד מה-'חברים' של קסנדרה, ונהפכת לערפד, מעניין שלקח לזה כל כך הרבה זמן להשפיע, הדם שלו היה אמור לצאת מהמערכת שלך ממזמן-"
"אני מתתי באותו לילה." הוא מוסיף, חבל שאת הפרט הזה הוא לא סיפר לי, כבר יכולתי לומר לי בעצמי שהוא ערפד.
"עדיין, מוזר שאתה עדיין בחיים, אם אתה מרגיש מוזר, יכול להיות שזה מתחיל להשפיע עליך, אתה תצטרך לקבל החלטה אם להמשיך את תהליך השינוי, או למות."
"מה כולל תהליך השינוי?" הוא שואל את מיה.
"מכיוון שכבר מתת, אתה רק צריך להיות ניזון מדם של בני אדם, את שאר הדם אני אדאג לספק לך מבעלי חיים." הוא מהנהן.
"אני אחזור אלייך בערב עם תשובה."
"ומאלי, תיגשי בבקשה להרפר מחרתיים, כשיהיה ירח מלא. היא תעזור לך לעבור אותו."
"למה זה קרה פתאום?" היא שואלת את מיה. היא לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לספר.
"בימים שלי, בקומה הזו הייתה נחשבת כקומה קסומה, ומסוכנת. זה גרם ליצור שבכך לצאת החוצה. יש כל כך הרבה סוגים של יצורים על טבעיים. למכשפים יש יכולות מוגבלות, את סקיילר, נחשבת כמכשפה רבת עוצמה, את יכולה להיות משנת צורה, אך עדיין לעשות קסמים, כמו אמא שלך. אני רק מכשפה רגילה שכל אשר אני יכולה לעשות זה קסמים. פעם הכרתי בחור בשם ג'יימס, הוא היה משנה צורה מיוחד במינו. הוא יכל להפוך ליצור בשם דיאלדרגו, דרקון האל. אף על פי שכל אשר הוא יכול לעשות הוא להרוג. רק דרקון השטן יכול להציל אנשים מגורלות שהדיאלדרגו הטיל עליהם. אבל הוא יכול להיהרג על ידי איש זאב." היא מחייכת. "יש את הולכי המוות, הם מאוד מסוכנים, בלשון המעטה. אחותו של נאש הייתה אחת מהם, זה אדם שבעצם מת, המגע שלו הורג אנשים חסרי קסם. אם אתה יצור כלשהו זה עלול לשתק אותך, ואין דרך חזרה. כשהם נהפכים, הם אינם שולטים במעשיהם, עורם הופך לשחור." היא מסבירה, כל המבטים של חבריי נעוצים בה, דורשים לדעת עוד, צמאים למידע. ומיה? היא נראת די שמחה לשתף את כל הידע שבמוחה ."יש גם את תאומי הלינץ', זה קורה רק לאחים תאומים, זה מאוד נדיר, זה מאחד אותם אחד לשני והופך אותם למפלצת שטורפת אנשים בלילות, הלינץ'. בראשון ובאחרון לחודש הלינץ' מתעורר לתחייה, ולוקח את לבבותיהם של אנשים כדי לאפשר לו לקום לעוד יום. עם כשף ניתן לשלוט בו, שהוא יקום במשך לילה אחד כל חודש, אבל האנשים שהוא חי בהם נמצאים בשליטה מלאה."
"הכרת פעם אנשים כאלו?" שאלתי אותה.
"כן, אתם כולכם מכירים, המורות שלכם, אנה ואן. הן למדו איתי פה לפני שנים רבות, ואני מצאתי כישוף אשר עזר להן לשלוט עליו. כל תחילת חודש בלילה הן הולכות למגדל-"
"מגדל?" לוקאס קוטע אותה.
"סקיילר תסביר לכם, הן הולכות לשם ונשארות שם כדי להציל אנשים חפים מפשע." לוקאס מחייך חיוך רחב.
"בחיים לא חשבתי שאם אני אחזור לפה יהיה לי כל כך מעניין.." הוא אומר.
"מי אתה?" טום מסתכל עליו ומכווץ את גבותיו.
"הוא החבר הכי טוב שלי, הוא הגן עליי בעבר כשבן היה החבר שלי. ועכשיו כשהוא חזר לוק חזר גם כן." אני מחייכת אליו, אך טום אינו נראה מרוצה.
"איך נדע שאפשר לסמוך עלייך?" טום אומר ואני מביטה בו בכעס, אך לוק רואה את המבט שעל פניי ומצחקק.
"אתה לא תוכל, אני מקווה שאתה תלמד להבין שאיפה שסקיילר תהיה, אני אהיה. זה שלא הייתי פה לפני כן היה רק בגלל החבר לשעבר הסתום שלה. שדאג להרחיק אותי מפה לפנימייה בדנמרק למשך שנה." כשהוא אומר את המשפטים האלה, חסר לי משהו. מגיל 12-13 הייתי עם ג'ורדן, ואז הוא עזב, אחרי הריב שלנו. ואז עד גיל 14 הייתי עם בן, ובגיל 14 וחצי נפרדנו ולוק עזב, מה קרה בשאר הזמן, הרי עברו כמעט שנתיים, איפה הוא היה בשנה שנשארה?
"הלוואי שג'ורדן היה פה כדי לשמוע על זה, או נאש..." לוקאס מחייך קלות אליי, אך אני לא מחזירה לו חיוך.
"סקיי, אנחנו יכולים לדבר בחוץ?" לוק תופס בשרוול חולצתי ומביט בי. אני מהנהנת. אני רוצה תשובות, די עם להסתיר דברים אחד מהשני, אנחנו חבורה שנלחמה אחד עבור השני. סודות זה אפילו לא אופציה במקרה הזה.
"למה שיקרת להם?" אני שואלת אותו.
"מה?"
"אני יודעת שאתה נעלמת שנתיים, לא שנה, מה קרה בשנה השנייה שלא היית פה?" אני שואלת אותו. הוא נושך את שפתו, ונראה כאילו הוא מתלבט מה לומר. "אתה לא יודע מה לומר? בוא תתחיל מהאמת." הוא מביט לי בעיניים.
הוא נאנח "אוקיי, אבל תדעי, לא הכל היה שקר. בשנה הראשונה באמת הייתי בפנימייה. ואז אחרי ששוחררתי תכננתי לחזור לפה, אבל הלכתי אותו לילה למועדון, והסתבכתי כי הייתי שיכור, בוקר אחרי זה טענו שאני רצחתי מישהו, שנעצתי בקבוק אלכוהול כלשהו בראש של מישהו. אבל אני זכרתי את אותו הלילה קצת שונה, הייתה בחורה, אדמונית עם עוד שני בנים איתה. היא חבטה לבחור בראש, ולחשה לי לשמור את זה כסוד הקטן שלנו." הוא אומר "הייתי שפוך כבר אז, נזכרתי בזה כמה לילות מאוחר יותר." אני תוהה האם להאמין לו, הוא לא נראה כמי שמשקר, הלוואי שהייתי יכולה לשאול את ג'ורדן. "הייתי בהליך משפטי שבסופו הוכח כי אני לא הרוצח. ואז יכולתי לחזור לפה." הוא רואה את המבט המבולבל, הכועס, אך המרחם שעל פני "את מאמינה לי?" הוא שואל.
"כן." אני מחבקת אותו. "אבל תדע, שאם כל מה שאמרת לי היה שקר, אתה תשלם על כך."
הוא מחייך ומהנהן "השתנת הא?" הוא שם את ידו סביב כתפי.
"אני אעזוב אותכם כעת, יש לי שיעור, ולמרות שאני בטוחה שגם לכם, אני אתן לכם אישור לא להגיע." מיה אומרת כשאנחנו נכנסים לחדר מחויכים, כולם מריעים בבת אחת. "ניפגש היום בלילה?" מיה שואלת אותי ואני מהנהנת. היא מסתובבת וסוגרת אחריה את הדלת.
"אנחנו חייבים להתחיל להילחם, קסנדרה כבר התחילה. ודרך אגב מהיום מצטרף אליה האח המקסים שלה, אד. ודרך אגב, ג'ורדן ואני? אנחנו האחים מהנבואה. משמע העובדה שאבן לא תוכל להיות מושמדת." אני מסבירה.
"חייבת להיות דרך, אם לא להשמיד אותה לתמיד אז לפחות לעצור את קסנדרה מלמצוא את כל חתיכות האבן. וגם לי יש מידע חדש, יש תלמידה חדשה, ויולט. אני חושבת שגם היא מכשפה שמשנה צורה, אולי היא יכולה להירתם ולעזור לנו. היא איתנו בשכבה." היא אומרת, אני חושבת שדי התעגעתי לזה, לחקירות. אף על פי שמאוד הייתי רוצה חיים שקטים ורגועים.
"מי ידבר איתה?" לוק שואל.
"אני מתנדבת, אני חושבת שעדיף שבת תיגש אליה, זה יהיה פחות מוזר." מאלי אומרת ואני מהנהנת להסכמה.
לפתע אני מסתכלת על טום ואני נזכרת בחלום שפעם היה לי, הוא הופיע בו, הא חייך אליי. זה גם מזכיר לי את כל החלומות המוזרים שהתנשקנו בהם. מה אם הם לא היו סתם חלומות, אלא אמת לאמיתה? הרי שאר החלומות שלי היו אמיתיים.
"רגע, איך את יודעת שיש לקסנדרה אח? ושהוא פה?" ג'ייקוב שואל אותי.
"ילדה קטנה שמזכירה את ברוק מאוד הופיעה בפתח החדר שלי-" אני מתחילה לומר אך מאלי עוצרת אותי.
"לברוק יש אחות."
"כנראה שכבר אין, הדמות של קסנדרה הופיעה מתוך השעון שלה, והיא התחילה לדבר על אח שלה, על הנבואה, על מי שיגיע קודם לפרופסור האחרון. ואז על פי הוראה שקסנדרה נתנה לה קודם, היא לקחה סכין ונעצה אותו בצוואר. כמו הפצע שהרג את ברוק."
"היא מטורפת. חייבים לעצור אותה." לוק אומר ומעביר יש בשיערו, כמו נאש, לפני שעזב אותנו.
"לגמרי, הפעם היא הגזימה, קודם ברוק, עכשיו גם ילדים קטנים? לאיפה היא עוד תגיע?" מאלי אומרת.
"אני לא מאמינה שאת וג'ורדן הייתם האחים מהנבואה, זה כל כך שקוף! הרי את וג'ורדן אהבתם אחד את השני יותר משאחים אמורים לאהוב. אבל לא ידעתם על כך שאתם אחים, אז זה בסדר. בערך." מאלי מצחקקת ואני מחייכת אליה, אני התגעגעתי אליה, אליהם, אפילו לג'ייקוב. משפט שלא חשבתי שאי פעם אומר.
"אבל איך הנבואה תתגשם אם... הוא מת?" לוק שואל, ידו על סנטרו, טום עומד לשמאלו ונשען בכבדות על השולחן. מאלי נשענת על הקיר וג'ייקוב לצידה עומד ומשלב את ידיו. הם כולם מחכים לתשובה שלי.
הם כנראה חושבים שאני אמצא את התשובה לאיך הנבואה תתגשם, אבל האמת, יש לי תשובה עבורם.
"אבל מה אם הוא לא מת?" אני אומרת ומחייכת את החיוך המרושע של קסנדרה.