שאלות: איפה

4- היגיון

"הוא מת סקיי, כולנו ראינו את זה. טוב, אולי לא כולנו, אבל רובנו." מאלי אומרת.
"כן אבל ג'ייקוב ואני ראינו אותו." אני מסבירה.
"באמת ג'ייקוב? למה לא סיפרת?" טום אומר לו.
"לא אנחנו לא, הפעם היחידה שהיית איתי בחוץ הייתה כשדיברנו על אוריה וזהו, לא היינו בחוץ מאז." הוא אומר.
"לא נורא, אנחנו נמצא דרך להרוס את האבן הזאת. עד אז, צריך לחפש את שאר החלקים שלה." מאלי אומרת "לדעתי צריך להתחיל מהפרופסור שכן חי. הוא  היחידי בעולם כולו שכן מועד למיקומן של שאר חלקי האבן. אבל מה קסנדרה תרצה ממנו?"
"היא תרצה לסכל את זה. היא יודעת שאנחנו נחפש את שאר חלקי האבן, אפילו שאנחנו לא יודעים כמה חלקים היא כבר מצאה, אבל אני מניחה שהרבה, תחשבו שהמסדר הזה, שומרי הסוד, קיים שנים, והיא לא הראשונה שמחפשת אותו, הדור הקודם שלה חיפש את אותו הדבר." אני מסבירה להם.
"איך את יודעת את זה?" לוק שואל.
"אני לא יודעת. בכל מקרה, ההורים שלה היו הראשונים שחיפשו את האבן ומתו במלחמה עם מיה והחברים שלה, מהזמן שלה. אבל זה ברור שיש לה כמה חלקים כבר, והם שוקדים על מציאת שאר חלקי האבן. אנחנו חייבים להקדים אותם."
"אבל שמעתי שמי שמנסה לפתוח את הקבר שלהם מת..." בחורה צעירה נכנסת לחדר "היי, אני ויולט. מיה אמרה לי הכל, על כל מה שקרה שנה שעברה, היא ביקשה שאני אעזור לכם. אני אצטרף ללא היסוס." היא מחייכת אליי.
החיוך הראשון שהרגיש אמיתי מאז מותו של ג'ורדן.
"היי, אני סקיילר, זה ג'ייקוב, מאלי, טום ולוק." אני מסבירה לויולט "אם זה נכון, אנחנו נצטרך להוציא מהפרופסור את הכישוף הנגדי." אני אומרת.
"אוקיי. עכשיו אולי תסבירי על המגדל שמיה הזכירה מקודם?" לוק מבקש ממני.
"אז ככה..."
אני מסבירה להם הכל, על המגדל, על ברנדון, על סוף הסיפור. "אז יש מגדל עם מאה תלמידים כלואים בתוכו?" טום שואל.
"כן, אבל עדיף שיהיו כלואים. הם מסוכנים, לכן הם הכניסו אותם למגדל הזה. אבל אני חושבת שהם עלולים לדעת משהו שאנחנו לא יודעים." אני מסבירה.
"אבל למה?" ג'ייקוב שואל.
"אי חושבת שלמה הייתה השאלה של השנה שעברה, אבל אני חושבת ככה בגלל שהם היו בחיים כשהאבן הפכה למשהו שכולם רצו. אמא של קסנדרה הייתה נוראית בדיוק כמו הבת שלה, לפי הסבריה של מיה." אני מביטה בג'ייקוב, הוא נראה כמו מישהו שמנסה לעכל כמות גדולה של מידע, מידע שלא היה מוכן לדעת כנראה. העובדה שהוא עומד להיות ערפד, העובדה שהוא חייב להחליט מה הוא יעשה, ישתה וימות, או רק ימות. אני מקווה שהוא יעדיף לחיות.
"אם למה היא השאלה של שנה שעברה, מה תהיה השאלה של השנה?" ויולט שואלת אותי.
"איפה." לוק מציע.
"איפה זה טוב, אהבתי." טום אומר, כולנו מחייכים אחד לשני. ואז אני רואה את זה, משהו שלא הבחנתי בו לפני כן.משהו שיש בכל אחד מהם.
אמונה.
"אתם באמת מאמינים שנאש לא יחזור?" אני שואלת בעצב.
"לא נראה לי סקיי. הוא עזב, זה היה נראה די מבטיח. הוא באמת לא כתב לך כלום?" מאלי שואלת אותי.
"שום דבר. אפילו לא מילה אחת. חוץ מהמכתב הטיפשי הזה."
"אני לא חושב שהוא יחזור," ג'ייקוב אוחז במכתב וקורא אותו, עיניו זזות מצד לצד "הוא נשמע מאוד... מבולבל, ועצוב וכועס, בעיקר על עצמו. אני חושב שזה משהו שרק הזמן יכול לתקן, אולי גם הזמן לא יוכל לעשות זאת." הוא מוסיף לומר.
"אולי יום אחד הוא יחזור." טום אומר עם חיוך על פניו, אולי הוא באמת יחזור יום אחד. אבל אני לא אסלח לו על כך שעזב אותי בדיוק כשג'ורדן מת, בהלוויה שלו הייתי לבד! אולי הייתי עם לוקאס, אבל גם אז. הוא העדיף לעזוב את החברים שלו במטרה לפתור בעיות קטנות כשיש מישהי שמאיימת להרוג אותי ואת כל אנגליה? והכי מוזר, שאף אחד לא יודע על קיומה. חוץ ממי שלומד פה.
עוד תעלומה לפתור.
"עד אז, יש לנו כמה דברים אחרים לפתור, כגון: האם האנשים אשר גרים במגדל יודעים משהו שאנחנו לא יודעים, איפה הפרופסור האחרון ואיך לבטל את הקללה אשר הטיל על הקבר."
"אם הוא הטיל קללה, משמע העובדה שהוא גם כן מכשף. לא?" ויולט שואלת. אני מהנהנת בראשי.
"אחרי שנמצא את שאר חלקי האבן, נחפש את ג'ורדן." ג'ייקוב אומר.
"לא, אנחנו נעשה זאת בו זמנית, אני לא משאירה אותו מאחורה." אני אומרת.
"אבל הוא מת." ג'ייקוב אומר "את צריכה להפנים את זה סקיילר, ככל שתביני את זה יותר מהר, יהיה לך יותר קל לקבל את זה." הוא מוסיף.
אני מביטה בו בכעס, עצב ובלבול. אני לא יודעת מה הרגשות שלי, כלפי הכל. כלפי מותו של ג'ורדן, כלפי טום, כלפי נאש.
מה קורה איתנו בכלל? האם נפרדנו? אני חושבת שהתשובה היא כן. אני צריכה להתגבר עליו. אני צריכה להראות להם חוזק, חוזק שלי יהיה החוזק שלהם. ככה אנחנו ננצח.
"אני יכול לבוא איתך היום?" טום שואל אותי אחרי שג'ייקוב ולוק יוצאים מהחדר, מדברים אחד עם השני כאילו הם מכירים שנים. "למגדל?"
"כן." אני אומרת, הוא נושק ללחי שלי והולך. ומשאיר אותי ואת מאלי לבד.
"את לוהטת גברת!" היא אומרת לי ומתיישבת על השולחן העגול שנמצא באמצע החדר.
"למה את מתכוונת?" אני שואלת ומרימה את גבתי. כאילו אינני יודעת במה מדובר.
"טום מחבב אותך, זה ברור מאליו."
"אין מצב!" אני אומרת ומגחככת. אני מתיישבת על הכיסא שלצד השולחן, אותו כיסא שלוק ישב עליו דקות אחדות לפני כן, המושב עוד חם.
"אם הוא לא יזמין אותך לנשף, אני צפרדע!" היא אומרת.
"אז נקווה שג'ורדן יחזור על סוס לבן כדי להפוך אותך לנסיכה!" אני צוחקת וגם היא. התגעגעתי לימים האלו, שלי ושלה. לפני כולם.
"את מחבבת אותו?" היא שואלת אותי.
"נראה לי שכן. אני לא יודעת, עם כל מה שקרה בזמן האחרון, קשה לי להחליט מה הרגשות שלי." היא מהנהנת בהבנה. השיחה האחרונה שדיברנו ככה, באופן כה פתוח הייתה... בתחילת שנה שעברה, על ג'ייקוב, שאז היה חמור גדול.
"אני מציע הלך לתת לו ניסיון, הרי זה טום, מה כבר ישתבש?" היא אומרת ואני מהנהנת בראשי, ועולות לי כל כך הרבה מחשבות של איך זה ישתבש.
"אני חושבת שאני כבר לא אוהבת את נאש, הרי הוא עזב אותי, הוא אפילו לא טרח להגיד ביי." אני נאנחת "לא מגיע לו שאני אבכה עבורו." דמעה נוזלת על הלחי שלי, מאלי גוררת כיסא ומתיישבת לידי, אני מרגישה את ידיה מסביב לכתפיי, היא מחבקת אותי.
"סקיי בוכה!" היא צועקת.
"די טיפשה!" אני צוחקת "מישהו עוד ישמע את השיחה המביכה הזו!"
"הו, מי יאזין לנו? אני מציעה לו ללכת לפני שיקבל מכות."
"כמו שהיית מאיימת על ג'ורדן?" היא מהנהנת.
"בדיוק כך."
"אני חושבת שאלך לישון, לפני שאלך עם טום ומיה." אני אומרת.
"כן, נתראה." היא אומרת ועוזבת את החדר. פתאום אני מביטה בו ונזכרת באחד מהימים שג'ורדן ואני ברחנו לפה.
'היא לא עקבה אחרינו? נכון?' הוא מביט מחוץ לדלת ומסתובב אליי.
הוא מתיישב לצידי ושם את זרועו מסביב לכתפי.
'אני תמיד אוהב אותך סקיילר וילסון!' הוא מצהיר לי.
'ואני תקועה עם אדיוט מושלם לנצח!' הוא מצחקק ואני משעינה את ראשי על כתפו.
אני כאילו רואה אותי ואותו, עשויים מאורות קטניפ אשר משחזרים את אותו הרגע בראשי. זה היה לילה לפני שנאש הצטרף לבית הספר. כשהכל עוד היה טוב, בערך.
מעניין מי הזמין את מאלי לנשף. אני אשאל אותה בארוחת הערב. אם אספיק לראותה.
אני יורדת במהירות במדרגות, נכנסת לחדרי ונשכבת על מיטתי הרכה והחמה. המצעים זה עתה סודרו. ואני רואה את נאש מדבר עימי.
"את יודעת שאני לא אחזור, למה התקווה?" הוא שואל.
"כי כזו אני," אני עונה לו בקול רם "מאמינה." הוא מחייך.
"אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך סקיילר."
"בבקשה, אף על פי שאתה לא אמיתי, אל תשלה אותי." אני אומרת עם דמעות בעיניים.
"מי אמר שאני אשליה?" הוא אומר, ואני רואה דמעה יורדת במורד פניו.
"גם אני אוהבת אותך, לתמיד, נאש ג'ונס." אני שולחת נשיקה אליו, והוא עושה כאילו הוא תופס אותה בידו. התגעגעתי אליו, לכל מה שקשור אליו.
"מה קורה איתך עכשיו?" אני שואלת.
"לא משהו, את האמת?" הוא שואל.
"תמיד."
"אני נמצא במקום אחר לגמרי, ומדבר בקשר מוחי איתך."
"איזה קשר?" אני שואלת.
"אולי יום אחד תביני." הוא מתקרב אליי, אני מתיישבת על מיטתי.
"תזכרי שהייתי פה, ושאני אוהב אותך, אני אגיד את זה כמה שאצטרך לומר." הוא אומר ונושק למצחי.
וכשאני פוקחת את עיני, הוא כבר לא פה. אף על פי שנאי מרגישה את הנשיקה על מצחי. כאילו הוא באמת היה פה. חבל שזה היה רק הדמיון שלי.
אולי לא התגברתי עליו. אני מרגישה כאילו הוא שם, אני מניחה שהוא מטייל איפשהו בעולם, חושב על ג'וליאנה.
אני מניחה שאני באמת צריכה מעט שינה אם אני רואה את נאש מדבר עימי.
אני מחזיקה תינוקת יפייפיה "איך נקרא לה?" אני מביטה באדם שנמצא לצידי.
נאש.
"ג'וי." הוא אומר.
"כך יהיה שמך ילדתי." אני מחבקת את הילדה הקטנה בידי ונאש מצטרף לחיבוק.
"סקיילר!" ג'ורדן מתפרץ לחדר "תראי לי את הילדה הקטנה שלך!" הוא אומר לי, ואני מביאה לו לאחוז בה. מאלי נכנסת לחדר עם שתי מזוודות גדולות. ואני מגחככת.
"הוא נתן לך לסחוב הכל?" אני שואלת אותה ונעמדת לצידה.
"כן."
"הו, אל תשימי לב לכך, הוא יכול להיות אדיוט מוחלט." אני אומרת לה, ומביטה בעגלה שנמצאת לצידה.
"זאת נינה." היא אומרת "וזה מטיאו." היא אומרת ומצביעה על התינוק הבן שנמצא לצידה של נינה. אני מביטה בנאש וג'ורדן, הם אבות כעת. זה באמת נגמר.
אני מתעוררת עם חיוך רחב על פניי. הלוואי שזה היה נגמר כך. בסוף כזה שמח.
אני שמה עליי שמלה כחולה עם נעליים שחורות, וצמידים שחורים מסביב לידי השמאלית. אני שמה ג'קט ג'ינס על כתפיי ויורדת מטה אל חדר האוכל.
"היי!" אני אומרת למאלי, אשר יושבת לבד, על אותו שולחן שתמיד ישבנו בו. כמו פעם.
"הבאתי לך אוכל." היא אומרת כשאני מבחינה בצלחת הנוספת שיש לצידה.
"תודה." אני מתיישבת לצידה ואוחזת במזלג ומתחילה בארוחה.
"אז עם מי את הולכת לנשף?" אני שואלת והיא מחייכת אליי.
"ג'ייקוב, הוא שאל אותי מכיוון שזואי עזבה ואנחנו היחידים שאין להם בן או בת זוג."
"מה עם לוק?"
"הוא מתכנן ללכת עם ויולט. הם מכירים כבר, כמסתבר." היא מסבירה לי. האמת שהם יהיו זוג מאוד חמוד יחדיו.
טום בא ומושיט לעברי יד "צריך ללכת." אני לוקחת את ידו ועוקבת אחרי צעדיו.
אני רואה את מיה מחכה לנו בקצה המסדרון, ממש ליד גרם המדרגות. "סליחה על האיחור, הייתי רעבה." אני מנגבת את לחיי.
"אין בעיה סקיילר, שנלך?" היא שואלת ועולה במדרגות.
אנחנו מגיעים לחדר ישן בקצה המסדרון, ממש ליד החדר שלנו. הקירות מתקלפים, והדלת חורקת, החדר שבו נעלנו את מריאן. עבר זמן רב מאז שהיא עלתה למחשבותיי. אני אומנם מצטערת על מה שעשינו לה, אבל היינו צריכים קצה חוט. אני לא מאמינה שינואר הרגה אותה, ואנחנו עוד סמכנו עליה.
"תגידי, יש לך מישהו ללכת איתו לנשף?" הוא שואל אותי בזמן שמיה מכינה את השיקוי, ולכן היא לא שומעת את דבריו.
"לא." אני עונה.
"אולי," הוא מביט בי "אולי... תרצי לבוא איתי?" הוא שואל בחוסר ביטחון, בדרך כלל יש לו ביטחון עצמי, אני חושבת שפשוט לא ראיתי אותו במצב שכזה אי פעם.
"אני אשמח." אני אומרת לו. והוא נושף.
"בואו." מיה אומרת, היא מחזיקה בידי ובידו של טום. אנחנו עוצמים את העיניים.
"אלטרו." היא אומרת, אני פותחת עין אחת ורואה שער לבן עם נקודות לבנות וכחולות נוצצות מתוכו.
"תעצמי עיניים סקיילר." היא אומרת ואני מיד עוצמת את עיניי.
היא מושכת אותי ואת טום קדימה לתוך השער.
במקום להגיע לגשר אני מגיעה לחדר גדול ורחב, עם שולחן שחור וכיסא שחור, הרצפה עשויה מעץ ועל הקירות תלויות תמונות, של לא אחרת מקסנדרה. אני מניחה שזה חדרה, על השולחן מונחות שלוש חתיכות מהאבן. אני מושיטה יד לגעת בהן אבל אני שומעת קול שעוצר אותי במקומי, קול ששבר את הדממה. קולה של קסנדרה.
"שלום יקירה, התגעגעת אליי?"