שאלות: איפה

1- שבורים

אנחנו שבורים. כולנו. מאלי, טום, אפילו ג'ייקוב בכה. מה אני כבר יכולה לומר? הצד הדרומי, נשבר, נפל, ונסדק. איבדנו שני אנשים שהיו יקרים עד מאוד עבורנו. אינני יודעת מהיכן לשאוב את הכוחות כדי לאסוף את השברים של כולנו.
ג'ורדן נרצח, נאש עזב, ינואר בגדה בנו, נשארנו ארבעה, אפילו עם ג'ייקוב איננו חזקים מספיק בכדי להשיב מלחמה, למרות שאנו מאוד רוצים.
כעת, איננו מקבלים רמזים, אף אחד לא נרצח. לא מאז אותו יום. כולם חושבים שאנחנו עומדים להפסיד, שקסנדרה תקבל את אשר ברצונה לקבל, היא תשלים את האבן, ותשתלט על ממשלת אנגליה. כל זה, יוביל למלחמת עולם שלישית.
וצריך לעצור אותה. אנחנו חייבים את זה לג'ורדן.
אני לא חושבת כמוהם. אני עדיין חושבת שיש סיכוי להצליח. חוץ מזה, אני יודעת משהו, אני לפחות חושבת שאני יודעת משהו.
אני יושבת במקום הקבוע שלנו, בקרחת היער, רחוק מבית הספר, רחוק מכולם. כל החודשים הללו, בביתה של מאלי, היה לי זמן לחשוב. על נאש, על כך שלא שמעתי ממנו ולו מילה אחת במהלך החופש. אני תוהה, משהו קרה לו? האם הוא כועס עליי? משום שנתתי לג'ורדן לקפוץ קדימה אל החזית ולמנוע ממני להירצח? לפתע אני שומעת רחש מוזר מבין השיחים, אני רואה זוג עיניים חומות בהירות מסתכלות עליי בחום ובאהבה, בחמלה. כמו שמישהו שהכרתי פעם. 'ג'ורדן?' אני שואלת ומתקרבת אל השיח לפתע האדם הזה מקפץ ממקומו ובורח 'לא! תחזור!!' אני זועקת לעברו, אך הוא איננו מקשיב למילותיי. אני רצה אחרי עקבותיו ביער עד שהינני מאבדת את מיקומי ונופלת ארצה בבכי תמרורים.
את הכאב הזה... הרגשתי כל יום, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. מאז, יש לי הרגשה מוזרה, מאותו יום. כאילו ג'ורדן כאן. אבל העובדות מדברות בעד עצמן. הוא מת. אני החזקתי את גופתו רגע לאחר הרצח. כשהאקדח של קסנדרה השתרברב בידה בחוסר אחריות, כשעל פניה חיוך שבע רצון. שנמחק ברגע שבו יריתי בידה, היד שאחזה באקדח.
כולם חושבים שהשתגעתי. שאני איבדתי את שיקול הדעת שלי. הם כל כך חושבים שהשתגעתי, שמיה אמרה לי שאני מהיום הולכת פעם בשבוע אל משרדה של רוז, כדי ש"נדבר". למרות שאני אמרתי שלדעתי אין לנו על מה. אבל אפילו לאחר כל השכנועים שלי היא סירבה והתעקשה על הפגישות עם היועצת.
כל יום שאינני משתמשת בכוחיי, הם מתחזקים וגוברים, מרגע לרגע. כאילו הם מכינים את עצמם למלחמה הנוראית מכל.
"אז... איך עבר השבוע גברת סקיילר?" רוז שואלת אותי, אני מביטה בקירות הכתומים ועל כיסא הזכוכית שהיא יושבת עליו מולי, כמו הכיסא שהינני יושבת עליו. מאחוריה שולחן קטנטן ועליו מונח קנקן וספל תה אשר ממנו היא תכף תלגום.
"אותו הדבר שהרגשתי שבוע שעבר, והשבוע שלפני כן, והשבוע שלפני כן. אל תטרחי לשאול אותי שוב, משום שהתשובה לעולם לא תשתנה." אני אומרת ומביטה עמוק בעינייה הירוקות, ואני רואה את הפחד שמשתקף מהן. "את מפחדת, ממני. משום שאני... עלולה, נניח, 'לאבד את זה' או להתחרפן?" אני אומרת ומתקדמת מעט בכיסא. "את מפחדת שאתקוף אותך?" אני מחייכת ואומרת, כעת אני שומעת את הטירוף שבקולי, קסנדרה הפכה אותי לכזו. שפוחדים מהצעד הבא שלה.
"לא סקיילר, אינני פוחדת ממך, או ממעשייך כלפיי, אלא ממעשייך כלפייך. אני פוחדת שאת תפגעי בעצמך." היא אומרת.
"אילו שטויות. בחיים לא הייתי נהרגת או הורגת את עצמי לפני שנקמתי את נקמתו של אחי. אולי את היית מגיבה כך אם היית במקומי, אך אני, אני לא אשבר בקלות, לא כל עוד אני יודעת שקסנדרה הנוראית עדיין נמצאת על פניי האדמה, חיה, ונושמת, בעוד אחי נמצא שם למעלה." אני אומרת ונעמדת "אנחנו סיימנו פה." היא מביטה בי בעוד אני עוזבת את החדר בטריקת דלת.
אני רואה את ג'ייקוב מתהלך הלוך ושוב במסדרון, הוא מביט ארצה בעצבות, בדיוק כפי שהיה לפני שלוש שבועות. "היי..." אני אומרת ומחבקת אותי, אני יודעת שהוא צריך את זה, הוא צריך כתף לבכות עליה, הרי ג'ורדן היה כמו אח עבורו, הוא הגן עליו, הוא אהב אותו כאילו היה בן משפחתו. "אתה רוצה להצטרף אליי לטיול החוצה? לזמן קצר, לא נתרחק יותר מדי." אני מחזיקה בידו בעוד הוא מהנהן בראשו. אני לוקחת אותו לקרחת היער, היכן שאני ראיתי את ג'ורדן הפעם הראשונה מאז אותו יום שקסנדרה רצחה אותו בדם קר. אני חושבת ומקווה בכל ליבי שג'ייקוב יראה את אותו הדבר שאני ראיתי אותו יום.
אנו מתיישבים אחד לצד השניה, גבנו נשען על עץ רחב. אני עוצמת את עיני "את באמת מאמינה בכך שהוא בחיים?" הוא שואל אותי.
"כן, אני בעיקר מאמינה למראה עיני, הרי הן אף פעם לא טעו." אני אומרת ומביטה בו.
"ראית אותו שוב מאז?" אני מנידה בראשי לתשובה "אין זה מוזר? אני מתכוון... הרי ראית אותו אך ורק פעם אחת-"
"היית צריך להיות שם, ג'ייקוב. זה היה הוא, העיינים החומות, החיוך המקסים שלו, זה היה ג'ורדן." אני אומרת ובקולי אני מעבירה את הביטחון שאין לי. הרי, אולי באמת השתגעתי... "אבל בכל זאת, זה עדיף לחשוב שהוא כן חי מאשר שהוא מת."
"אם הוא לא מת, מה קברו?"
"לא יודעת, הרי לא היינו שם כשקברו אותו."
"אולי ניגש לבדוק? נחפור את קברו?" הוא מציע, אני פוערת את עיניי לרווחה, כאילו הוא עלה על פתרון אפשרי. "לא משנה, הרי מיה שמה שם שמירה מאז שהייתה חדירה של ליאם למתחם. אולי ראית אותו?"
"זה לא היה הוא, אני מזהה את המבט החולני שבעיניו, חוץ מזה, יש לו עיניים ירוקות, לגו'רדן יש עיניים חומות." אני מסבירה לו.
"השיחה הזו מזכירה לי ימים טובים, לפני שנהפכתי למפלצת שהייתה פעם." הוא אומר.
"אתה לא היית מפלצת, היו לך חיים קשים, עם אבא שהתעלל בך, אמא מוכה, לא הייתי מצפה שבן אדם טוב לב יצמח מעבר שכזה. אבל השתנת."
"בזכות זואי. זוכרת את אוריה?" הוא שואל ומחייך, בפעם הראשונה מזה חודשים.
"שאני אשכח אותו? הוא היה אחד החברים הטובים שלי, שלנו. עד שיום אחד עזב, ללא הסבר, ממש כמו נאש. מדוע נזכרת בו לפתע?" אני שואלת ומכווצת את עיניי.
"סתם. דיברנו על העבר שלנו, וגם, קיבלתי שיחה לפני כמה ימים, קיוויתי שזה אינו אבי שמתקשר מהכלא לאיים על חיי, או אימי שמתקשרת להגיד סליחה. זה היה הוא." הוא אומר.
"באמת? מה הוא רצה?" אני מחייכת ומנתרת ממקומי.
"הוא חושב על לחזור לבית הספר, הוא שמע ממישהו שאת חוקרת את מות אימך, אני בטוח שזה היה ג'ורדן שסיפר לו. הוא אמר שאם יש חבורה, הוא יבוא רק בשביל להיות חלק ממנה." הוא אומר.
"רגע, אז הוא חוזר?" אני שואלת.
"כן, אוריה חוזר." הוא אומר וחיוך גדול מופיע על פניו.
אוריה היה חבר ילדות טוב שלי, את ג'ייקוב הכרתי מגיל קטן עד שאבא שלו מצא אותו, הוא היה חייב לעזוב, ואז ג'ייקוב חזר, כשאביו נכנס לכלא. הכרתי את אוריה בתקופה שהייתי חברה של אח שלי, מוזר לחשוב על כזה משפט. במידה והייתי יודעת שאנחנו אחים, בחיים לא הייתי איתו. אבל לא ידענו. בכל מקרה, אוריה היה החבר הכי טוב שלי, הוא עזב כי אימו עברה עקב העבודה שלה ללוס אנג'לס לכמה שנים טובות, הוא לא ידע לומר מתי הוא יחזור. אני זוכרת את מילותיו האחרונות אליי.
'סקיי, אני צריך לומר לך משהו.' אני מהנהנת וניגשת הצידה לדבר עימו.
'כן?' הוא מחזיק את פניי בידו ומושך אותי קרוב, שפתיו נוגעות קלות בשפתיי, עד שאני מתנקת ממנו במהירות.
'אוריה, ג'ורדן...'
'אני מצטער סקיילר, אבל חיכיתי לזה זמן רב מדי.' הוא אומר והולך ללימוזינה 
אני לא זוכרת אם אהבתי אותו.
אבל אני מניחה שאני כן. זמן קצר אחר כך ג'ורדן ואני נפרדנו.
אנו יושבים ביחד שעות, מדברים, צוחקים, תוהים, עושים דברים שהיינו עושים אם קסנדרה לא הייתה חלק מחיינו.
רגע לפני שאנחנו עוזבים אני רואה את פניו של ג'ורדן, פעם נוספת, הוא מחייך אליי חיוך תמים ואוהב. "ג'ייקוב!" אני צועקת לעברו אבל הוא כבר התרחק "ג'ורדן, תחזור..." אני אומרת לו.
"הלוואי." הוא עונה ומתרחק ממני.
"ג'ורדן!! זה אתה?!" אני צועקת ורצה אחריו. "תחזור!!!" אני זועקת, צועקת, לבי נקרע, שוב ושוב. הפעם, אני יודעת. הוא חזר, הוא חי, הוא נושם.
אבל איך?
"סקיילר?" פתאום אני מתעוררת לצידו של ג'ייקוב "נרדמת, ברגע שהתחלת לצעוק ניערתי אותך עד שהתעוררת."
כולי שטופת זיעה "תודה. אולי נלך?" אני מביטה בו "היער לא עושה לי טוב..." אני אומרת ונעמדת על רגליי, לפתע עיניו של ג'ייקוב נעצרות של השיח שמולנו "הכל בסדר?"
"כן." הוא מחזיק בידי ונעמד על רגליו גם כן.
כאנו עוברים ליד האגם אני מביטה בו ונזכרת בנשיקה הראשונה שלנו.הוא היה טוב לב,אז. וגם עכשיו הוא טוב לב, אחרי שזואי שינתה אותו.
'אז... מה עכשיו?' אני אומרת ומחזיקה בידו, הוא מסתכל עליי ומחייך 'מה?' אני שואלת 'יש לי משהו על הפנים?' הוא מצחקק.
אני מתיישבת על האדמה הרטובה מהגשם שירד עד לפני כמה דקות, אני טובלת את רגליי בתוך המים הקרים. בראשי אני שומעת את קולו של ג'ורדן אומר לי לנשק אותו, להיות אמיצה. להקשיב לעצתו?
הוא מתיישב לידי ואני אומרת לו 'ג'ייקוב...'
'מה?' הוא אומר לי, אני מחייכת ומתקרבת אליו, לנשקו. אני רואה את החיוך הגדול שמרוח על פניו כשאני עוזבת אותו. 'מה זה היה סקיי?' הוא שואל.
הוא מזכיר לי את נאש. הוא אמר לי את אותו הדבר רגע לאחר הנשיקה שלנו... אני זוכרת כמה רציתי להיות איתו, כמה אהבתי אותו. אבל הלב שלי היה בידיו, והוא? הוא הפיל אותו לאדמה ועזב אותו לבד.
אני מבחינה בכך שג'ייקוב מביט גם הוא באגם, כנראה גם הוא מעלה זכרונות משם.
"הנשיקה הראשונה שלנו?" הוא שואל ואני מהנהנת בראשי.
"מתי הייתה הנשיקה הראשונה שלך ושל נאש?"
"ביער, אחרי שרבנו. הוא נפצע ואני טיפלתי בו, אחר כך אזרתי אומץ, ונישקתי אותו. מיד אחר כך הוא אמר לי את אותו המשפט שאתה אמרת לי."
"מה זה היה סקיי?" הוא שואל ואני מהנהנת.
"אם החיים שלך היו ספר, מי היה הרשע?" הוא שואל.
"קסנדרה כמובן."
"והאוייבת שלך?"
"אמבר."
"הבחור הרשע הזה שאף אחד לא סובל?"
"אני מניחה שאתה, אבל כעת הייתי מכתירה את בן, אפילו שהוא לא חזר, ולבטח לא יחזור." אני אומרת.
"בן?" הוא שואל, רק כעת אני נזכרת שהוא אינו מכיר אותו.
"בחור רע, הוא עשה לי את הצלקת מהלחי עד הלסת."
"בן..." הוא אומר ואני מביטה בו במבט מזהיר. הרי בבית הספר שלנו דוגלים בשפה גבוהה, ואסור כמובן לומר מילים גסות. למרות שהשנה היא 2220 תמיד צריך להיות מתורבתים. אני זוכרת שיעור שהיה לנו פעם, שיעור מעניין עם אחת המורות שהתפטרה ממזמן.
'אין אדם חסר תרבות, אז אי אפשר לומר 'איזה חוסר תרבותיות' או כל משפט אחר, מכיוון שזה מיוחס לתרבות שלו לא לשאלה האם אותו אדם מתורבת.' היא אומרת.
"אתה יודע שפעם, כשיצאתי מבית הספר, לנשף של שנה שעברה המוכרת בחנות הבגדים איננה הבינה מה אני אומרת."
"באמת? איזו בורות." הוא אומר ומנענע את ראשו.
אני מביטה בפניה של מאלי, היא נראת מבוהלת, מפוחדת. פניה חיוורות כצבע הקיר.
"מה קרה מאלי?" אני שואלת בעוד אני ניגשת אליה "את נראת כאילו את ראית רוח רפאים." אני אומרת.
"סוג של..." היא אומרת, כולה רועדת מהפחד שסורר בה.
"מישהו מת?" אני שואלת במהרה.
"לא, הוא חזר."
"מי חזר מאלי? ג'ורדן?" אני שואלת, מנסה בכל כוחי להשיג תשובה להתנהגותה המוזרה.
"לא..." היא מנידה בראשה "בן, הוא חזר."