Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ג׳ונגקוק לא יכל לשלוט בחיוך הממזרי והמרושע הגדול מאוד שסרב לרדת משפתיו. במשך השבוע הוא חשב על טאהיונג אפילו יותר מבדרך כלל בגלל שיחתם האחרונה, והחליט שנמאס לו. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם הכאב שהיה לו בחזה כל יום. אנימביןשאיןיותרכיףמלצאתלחופשותמדיפעםכדילהתרענןמהשגרה, אבלהגיעהזמןלחזורהביתה, טאהיונג. קצתהגזמתעםהחופשהשלך, אתהלאחושב? ג׳ונגקוק חשב לעצמו, כאילו דיבר עם הנער שנטש את ׳ביתו׳.
אניעומדלהחזיראותךהביתה, כדאישתתחיללהתארגן. המחשבות המשיכו להציף את ראשו תוך כדי שהתארגן לפגישתו עם בוגום. הוא החליט שיתחבא עד שבוגום יגיע, כדי לשמור עוד קצת על ההפתעה.
הוא התלבט בין אם לבחור לבוש שחור לגמרי, או להתלבש רגיל. אם ילבש הכל שחור כולל מסכה שחורה להסתרת הפנים, הוא ייראה כמו פושע, אבל אם הוא יתלבש רגיל... הוא פשוט רצה להרגיש כמו ילד רע באותו רגע וחשב שצבעוני לא יתאים למצב.
בסופו של דבר הוא החליט ללכת על הלוק הקלאסי של באד בוי, ולבש לבוש שחור משחור, כמובן שהלביש גם את המסכה על פניו. הוא הגיע למסקנה שישנם הרבה אנשים שמסתובבים ככה ברחוב סתם כי זה הסטייל שלהם, והכל בסדר. זה מה שעודד אותו והרגיע אותו במקרה שמישהו ישאל מי הוא, לאן הוא הולך או מה הוא עושה.
רגע לפני שיצא מדלת ביתו, הוא העיף מבט בעצמו במראה בפעם האחרונה, כשהוא ממלמל לעצמו, ״יאללה חתיך, בוא נסיים עם זה. אתה מסוגל לעשות את זה.״, ופתח את הדלת כשאנחה לחוצה קטנה בורחת מפיו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ג׳ונגקוק הגיע לפני בוגום למזלו, וחיפש מקום מחבוא שבו בוגום לא יראה אותו. כמה רגעים מאוחר יותר הוא שמע צעדים רחוקים שככל שהשניות עברו ככה הם יותר התחזקו. הוא ניחש שזה היה בוגום, והחיוך שוב עלה על פניו. היה לו קשה להחליט אם יהיה ישיר וישר יתחיל להרביץ לו, או שידבר איתו ואז יתחיל להרביץ לו. כשהחליט, הוא לקח נשימה עמוקה, אמר לעצמו דברים מעודדים בנסיון להרגיע את עצמו, וכשהרגיש מוכן הוא יצא ממקום מחבואו.
הוא יכל לראות את הבהלה וההפתעה על פניו התמימות של בוגום כשראה אותו, ולרגע עברה בראשו המחשבה על לשכוח את המכות שהוא כל כך רצה להביא לו. כמובן שהמחשבה נמחקה מראשו שנייה לאחר מכן כשנזכר שאותן פנים ״תמימות״ לקחו ממנו ומחבריו את החבר הכי טוב שלהם, והוא צחקק מהמחשבה שאיכשהו העזה לעלות במוחו.
״שלום, פארק בוגום. מה, הבהלתי אותך?״ ג׳ונגקוק לא הצליח לשמור את צחוקו, כשתגובתו של בוגום מתנגנת בראשו פעם אחר פעם. בוגום זיהה את הקול המוכר, והטה את ראשו לצד בנסיון להיזכר מאיפה הכיר את הקול. ״ג'ון ג׳ונגקוק?״ הוא אמר בקול מופתע ומבולבל. ג׳ונגקוק חייך והוריד את המסכה מפניו, מכניס אותה בזריזות לכיס האחורי בג'ינס השחור שלו.
״מה אתה עושה כאן?״ בוגום ניסה לחשוב על אפשרויות, אך ראשו היה ריק באותו רגע מהבלבול והלחץ. תחושת בטן חזקה רמזה לו שפגישתם לא תיגמר בטוב, וזה הלחיץ אותו יותר. לפני שהוא בכלל יכל למצמץ ג׳ונגקוק הניף את ידו באוויר בתנועה חדה ומהירה מאוד, ובוגום הרגיש כאב נוראי ופתאומי בלחיו.
״מחזיר את חבר שלי הביתה.״ אחרי שהמשפט הזה יצא מפיו של ג׳ונגקוק, הכעס ששמר כל כך הרבה זמן השתלט עליו, ועיניו ראו שחור. הוא החל להכות את בוגום ללא הפסקה וללא רחמים, גורם לנער מתחתיו לדמם. אם רק היה עושה מחקר קטן על הנער הפצוע, הוא היה יודע שבצעירותו, עד לפני שנה וחצי בערך, בוגום היה תלמיד מצטיין בחוג הטאקוונדו של דוד רחוק שלו.
אחרי שבוגום יצא מההלם שאליו נכנס מהמכות של ג׳ונגקוק, הוא החל להכות גם הוא. הוא אמנם לא רצה להכות את הנער בלי סיבה אך גם לא יכל לתת לג׳ונגקוק פשוט להרביץ לו עד שבסופו של דבר יתעלף. לאחר כמה בוקסים ובעיטות שנתן לג׳ונגקוק, הוא נכנס לשוונג של המכות וגופו החל לאבד שליטה.
הוא הכה את ג׳ונגקוק כמו שלא הכה הרבה מאוד זמן, ממש כאילו אגרופיו היו צמאים למכות. בשלב כלשהו, ג׳ונגקוק היה כל כך פצוע ואיבד כל כך הרבה דם, שלא נשאר בו כוח אפילו להזיז מעט את אצבעותיו, והתעלף מת על הרצפה שהייתה כמעט מכוסה כולה בדמו.
