לג׳ונגקוק באמת נמאס מהמצב שהם עברו עם טאהיונג, והחליט שהגיע הזמן לעשות משהו בנוגע לזה. הוא חשב אם כדאי לו להיפגש איתו או פשוט לדבר איתו בהודעות טקסט, אבל אחרי שחשב על זה יותר זמן, הבין שזהו מצב שלא מדברים עליו סתם ככה בהודעות טקסט והם חייבים להיפגש.
הוא התלבט כל כך הרבה פעמים מה לכתוב ובאיזה מילים להשתמש, ולאחר הרבה נסיונות, הוא לחץ על כפתור השליחה בידיים רועדות ולב שדופק בחוזקה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
בכל הזמן שהכיר את טאהיונג לא עלה בדעתו אפילו פעם אחת שהוא יהיה כל כך לחוץ לשלוח לו הודעה, או אפילו סתם לדבר איתו. הוא הרגיש כמו נערה בגיל הטיפשעשרה בריב הראשון שלה עם הקראש הכבד שלה שמתחילה לחשוב על הנורא מכל שיכול לקרות. הוא לא הכיר את ההרגשה הזאת ועצם העובדה שהוא חווה אותה בפעם הראשונה עם החבר הכי טוב שלו טאהיונג, מאוד עיצבנה אותו.
במשך כל היום ובמשך כל ההפסקות, הוא המשיך לבדוק שוב ושוב אם טאהיונג ענה על ההודעה, למרות שידע שאם הוא לא קיבל התראה על הודעה חדשה, סביר להניח שטאהיונג לא ענה לו.
בסוף השעה השישית, השעה הלפני אחרונה, הוא שמע צליל חלש והרגיש רטט בכיס מכנסיו. כאילו חייו תלויים בכך, הוא הוציא את הטלפון מהכיס במהירות האור ובדק את ההתראות שלו, לבדוק אם זו הודעה חדשה מטאהיונג.
עיניו נצצו וידיו החלו לרעוד מעט שוב.
זאת אכן הייתה הודעה מטאהיונג.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
