הקדמה
נ.מ (נקודת מבט) ג'ניפר;
השעה חמש לפנות בוקר. אני בדרך כלל ערה בשעות האלו, טיפוס של בוקר תקראו לי.
הנחתי את הקולר של דייזי, הכלבה שלי, מסביב לצווארה, מתכוננת לטיול הבוקר שלנו. כן, אני מקורית בשמות, אני יודעת.
שמתי על עצמי כמה בגדים פשוטים, נהנית מהעובדה שלרוב בחמש בבוקר אין אנשים ברחוב- אין מי שישפוט אותי על זה שאני יוצאת מהבית עם טרנינג, פוטר, ופרצוף של מישהי שקמה בחמש בבוקר.
פתחתי את דלת הבית כשכוס הקפה החם שמעלה את אדיה שמחממים את פניי בידי בעוד שקולרה של דייזי בידי השנייה.
פסעתי אל מחוץ לשביל הגישה של ביתי, עושה את צעדיי הראשונים ברחוב השומם. הכל נראה אותו הדבר, כמו בכל בוקר. ההרגשה הזו של רוח הבוקר הקרירה על פני, השקט הלא מוסבר הזה ששורר בחוץ, העץ הגבוה שתמיד נשקף מולי בדיוק בנקודה הזו של הרחוב. הכל בדיוק אותו הדבר, כאילו סודר בתבנית מאורגנת, שגרה, תקראו לזה. זה נחמד, נחמד לדעת שהדברים ברורים, שיש סדר, אין מקום לטעויות.
התקדמתי במעלה הרחוב, חולפת על פני אותם הבתים שנשארים במקומם כל יום. האנשים סביבם חולפים, זזים, משתנים, והם? נשארים עומדים במקומם, הם לא צריכים להחליט לאן ללכת, מה לעשות. 'לו רק יכולתי להיות בניין' נאנחתי.
'אוי ג'ניפר שמעת את עצמך?' נזפתי בעצמי במחשבותי. המחשבות של הבוקר הן לא המחשבות הכי חכמות אצלי..
'בניין' גיחכתי לעצמי מנסה לעכל את המשפט המפגר שחשבתי לפני מספר שניות. גיחוך נשמע מעברי השני. סובבתי את גופי כשחיוך קטן מבצבץ מבין שתי שפתותיי. גופו הגדול והחסון לעומת גופי נשקף מולי. גם הוא נהנה מהעובדה שאין אנשים ברחוב, נתן לעצמו להסתובב עם טרנינג פשוט וגופייה (שהחמיאו לו מאוד יש לציין).
שיערו הבלונדיני-שטני היה מבולגן באופן מושלם והשתלב נהדר עם החיוך הרחב שהתגלה על פניו. "שמח לראות שאת צוחקת" חייך לעברי בקול שהיה מעט צרוד, ספק אם רק בגלל שזה היה בוקר.
חיוכי רק גדל. "להתראות ג'סטין" נופפתי לעברו ממשיכה בדרכי.
"להתראות ג'ניפר" השיב מתקדם גם הוא, ומחייך לעצמו.
גם הוא נהפך לחלק משגרת הבוקר שלי. עוד פרט קטן בפאזל שנקרא החיים שלי.
סתם עוד אדם עם כלב שחולף על פני בכל בוקר. אבל מה שמיוחד בפאזלים, הוא שברגע שחלק אחד חסר, הפאזל בחיים לא יהיה שלם, לא משנה עד כמה החלק קטן וחסר משמעות, בפאזל, אין חלקים חסרי משמעות. אז אפשר לנסות ולהשלים את החור עם חתיכות אחרות, אבל המראה תמיד יהיה שונה, כאילו משהו לא במקום.
יש שיגידו שזה דבר מקסים, ויש כאלו, שמאבדים כל כך הרבה חתיכות בפאזל שלהם, עד שהם כבר מאבדים את הטעם להמשיך להרכיב אותו.. ופשוט, נופלים...
-
אז היי לכם ♥
עד עכשיו כתבתי סיפורים לאינסטגרם, והחלטתי לנסות להעלות גם לפה♡
מקווה שתאהבו ♡
YOU ARE READING
something beautiful-מוקפא
Novela Juvenilנהגתי להאמין שהעולם הוא מקום מדהים, עד שהוא בגד בי, שוב ושוב. הלכתי אחריו שולל, מאמינה בכל ליבי שהכל יסתדר, שהכל יהיה בסדר. וכשהכל התפרק לי בין הידיים? כשכל תקוותי התנפצו לרסיסים קטנטנים שקרעו את נפשי מבפנים? אז, אז הבנתי, שהיה לי משהו יפה בידיים, ו...
