something beautiful-מוקפא

פרק 8

אני קמה מהספה שהייתי שקועה בתוכה כשצלצול הטלפון שלי נשמע.

"הלו?" אני שואלת בחשש כשאני מביטה בצג ורואה שהמספר חסוי.

"מיס לורן?" נשמע קול רשמי מבעד לטלפון. אנחת תסכול יוצאת מפי. אין בי עוד כוחות. לשיחות האלו.

"שריף ג'ונסון" אני ממלמלת.
כמו שציינתי כבר, אני חיה בעיירה קטנה, "השריף" אצלנו הוא האחראי על המשטרה, בטח נתקלתם במשהו כזה באיזו סדרה או סרט.

"מיס לורן, אני יודעת שאת לא מעוניינת במידע הזה, אבל הצלחנו לגלות עוד פרטים בנוגע לחקירה" המשיך דובק בקולו הרשמי.

"אמרתי את זה כבר כמה פעמים, ואני אחזור על זה שוב, אין בי שום עניין לדעת פרטים!" אני אומרת בקול תקיף.

"אנחנו יודעים, אבל רצינו לעדכן אותך למקרה ששנית את דעתך" אמר.

"לא שיניתי, ואני לא אשנה!!" אני ממשיכה בקולי התקיף.

"אני יודע ג'ניפר" נאנח כשאני מתחילה למצוא בקולו טיפת אנושיות.
"החקירה הזאת מאוד חשובה גם לי. הייתי קרוב אליהם" המשיך.
"אני מצטערת" אני אומרת לא מוצאת מילים אחרות להגיד. למרות שזה מוזר שאני מנחמת אותו, כשאני זאת שאיבדה אותם בעצם.

"בכל מקרה, אם תשני את דעתך, את יודעת למי לפנות" חזר לקול ה'שריף' שלו.

אני מנתקת את הטלפון בעצבים ומטיחה אותו בחוזקה כל הרצפה. "לעזאזל!!" אני צועקת בתסכול כשנביחותיה של דייזי נשמעות עקב הרעש. נמאס לי. מהנושא הזה, מהחקירה, מה'מקרה' ההוא, מהמשפחה שלי, מהחלומות, מהכל!!
-

אני לא יכולה שלא לתהות לרגע מה אותי הפרטים החדשים שהם גילו.

אבל עברו שנים, שנים!! והחקירה עדיין לא נפתרה. אולי עדיף לפעמים לא לדעת את כל התשובות. אולי עדיף בכלל מלכתחילה, לא לשאול את כל השאלות.

ואולי אני סתם מפחדת. מפחדת שהתשובות לא יהיו התשובות שקיוויתי להן, שהאמת תהיה מכוערת. אני פשוט מפחדת..

הרמתי את הטלפון מהרצפה, מחייגת מהר את מספרה של ג'ו.

"ג'ו" אני לוחשת אל הטלפון כשהפחדים מתחילים לחלחל עמוק יותר ויותר לתוכי ככל שאני חושבת על הנושא יותר. על הנושא שמוחי התאמץ כל כך להדחיק.

"ג'ן..?" קולה היה מעט חושש. כאילו קראה את קולי והבינה מדוע אני מתקשרת.

"כן" אני נאנחת, מאשרת את מחשבותיה.

"הוא התקשר שוב?" מלמלה.

"בבקשה תגידי לי שהסכמת להיפגש איתו" המשיכה כשניכר על קולה שהיא יודעת כבר מה תהיה תשובתי.

"לא!!" אני צועקת. "אני לא אפגש איתו! אני לא רוצה לדעת! אני לא רוצה להיזכר!!" אני ממשיכה, יודעת שג'ו לא אשמה, אבל לפעמים כשאנחנו עצבניים אנחנו מוציאים את זה על האנשים שחשובים לנו..

"איך את מסוגלת?? איך את מסוגלת להמשיך בחיים שלך כאילו דבר לא קרה? איך את מסוגלת לתת לעצמך לשכוח??" היא נשמעה מתוסכלת.

היא חולקת עלי בנושא הזה. זו זכותה, אבל אני לא מתכוונת לשנות את דעתי.

"לילה טוב ג'ו" אני נאנחת ומנתקת את השיחה. מקווה שברגע שניתקתי את השיחה לא אצטרך לדבר איתה על הנושא הזה יותר לעולם, מה שאני יודעת שלא יקרה.

היא דואגת לי. היחידה. האדם היחיד שנשאר לי בחיים האלה. אני מעריכה כל צעקה שלה עלי.

אני נכנסת למיטתי, קוברת את ראשי תחת השמיכה. מתחבאת מהכל. כאילו שעם השמיכה המכסה אותי, הסיוטים לא יוכלו להגיע אלי, המחשבות הרעות ישארו בחוץ, הבעיות יעזבו. תמים נכון?

נו טוב, כולנו תמימים לפעמים. רוצים להיות לפחות.

צלצול נוסף קוטע את מחשבותיי. אני קמה בעייפות ממיטתי וניגשת את הטלפון.

מספר חסוי- שוב.

מה שריף ג'ונסון רוצה עכשיו?

"אמרתי לך כבר שאני לא מעוניינת לדעת!! מה אתה רוצה עכשיו??" אני צועקת בכעס.

"ג'ניפר" נשמע קול מוכר מבעד לטלפון. צמרמורת עוברת בגופי.

זה לא ג'ונסון. 

"ג'.. ג'סטין?" אני ממלמלת.

-

תגיבו ותצביעו להמשך ♥

תודה ענקית על 1000 צפיות!!

כל מה שלא מובן עכשיו בסיפור, תבינו בפרקים הבאים ;)