האביס; מלחמה (MaleXMale)

|1| אותה נקודה

מצמוץ.

שאיפה.

נשיפה.

הוא שכב על משהו גבשושי, רוח חמה ונטולת כל לחות נשבה בחוץ.

מצמוץ.

שחור.

אפלה.

חול, זה היה חול, אלה היו אבנים. היה חם, עורו היה מכוסה בזיעה.

מצמוץ.

אור. אור שוטף. כתום, אדום וכחול מילאו את עיניו שנותרו באפלה עד הרגע הזה והתעצבו אט אט לכדי דמות מוכרת להפליא; זוג העיניים האדומות שלה, היציבה הבטוחה, אף מחודד, תווי פנים חדים, שיער שחור משחור. הדמות הייתה על רקע כה ייחודי, מדברי; הרים על גבי הרים של חולות שהיו כמעט לבנים. הייתה להם תחושה דביקה אבל נעימה, הם היו חמים בצורה מנחמת בסיטואציה המבלבלת הזאת.

...ולמול היצור הזה.

"בוקר טוב, לופין." פתח האביס לבסוף בקולו האיטי והעצל, זה שנמתח ונמתח וממש והתיז רעל, מרגיש כמו משי מחוספס. "אתה יודע, עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה, לא?"

לופין יכל לחוש בצורה בה הדם שלו קפא אט אט בעורקיו עד שהפך מנוזל למוצק וגרם לכל גופו להפוך לאבן. עם זאת, התחושה שגופו היה מאובן לא הייתה סתם, אלא ממשית. כל גפיו היו כבדים, כמעט כאילו היו מוצקים מידי, עשויים מעופרת. אפילו ניסיונות לנשום הרגישו כאילו הריאות שלו בקושי שיתפו פעולה, ורק להסיט את ראשו לעבר האביס הייתה פעולה שגרמה לו להתנשם (טוב, לו נשם כראוי).

הוא סקר שוב ושוב את המראה הפרוש מסביבו; האביס שרכן לצידו, לבוש חליפה שחורה וחולצה מכופתרת שחורה מתחתיה, נראה כמו המוות בכבודו ובעצמו לו הייתה לו דמות. עיניו הושפלו לעבר ידיו עטויות כפפות העור השחורות והוא התעסק בהן לשני רגעים לפני שהתעסק בדבר מה לצידו - שלא הצליח להסתכל עליו כראוי - שהשמיע קול מתכתי והרים לבסוף... אזמל.

האביס הטה אותו הצידה, גורם לשמש שהשתקפה בו לנוע היישר לתוך עיניו של לופין, שהצטמצמו אוטומטית בתגובה. חיוך מבודר נפרש על פניו בתגובה מהמבט על פניו של לופין. "לא חשבת שיהיה לך כל כך קל, נכון?" שאל בשעשוע. "לקפוץ מבניין ופשוט להיפטר ממני?"

המלאך פשוט המהם בתגובה למול הכאב הבלתי נסבל ששרר בחזהו.

"טוב," הוסיף בקולו המרוצה להכאיב לפני שנגע בחזהו החשוף והצמיד את להב האזמל ישירות אל בסיס צווארו של לופין. "נתתי לך את ההזדמנות לשתף איתי פעולה. עכשיו, בוא נהנה קצת לפני שאנסה לפייס אותך שוב, בסדר?"

לצערו של המלאך, האביס לא באמת שאל. הוא משך את ידו כלפי מאלה פתאום, מפריד את האזמל מעורו שני רגעים לפני... שהטיח אותו כלפי מטה.

הלהב חתכה פנימה, משספת עור ומקיזה דם, שולפת מלופין התנשמות כבדה-כבדה וחסרת כל אחיזה במציאות. עיניו נקרעו לרווחה, נוכחות לגלות שהאזמל צרבה למגע הרבה יותר משהיא הייתה אמורה להרגיש, היא צרבה אותו מבפנים, גורמת לו להתנשף בייסורים כשחש איך היא קורעת את הריאות שלו מבפנים, עמוק יותר, אפילו מבלי לזוז.

"אהבת את זה?" שאל האביס בטון נמוך ורעיל, קולו מלא בלחשושים שנתנו לו דמיון עז לנחש. "הכנתי את אלה עם המחשבה עליך בראש. ניסיתי לחשוב מה יגרום לך להתפתל."

לופין פלט נשימה עמוקה שגזלה ממנו עוד כל כך הרבה כאב, אבל סירב להשיב בשום פנים ואופן.

האביס הטה את ראשו הצידה קלות. "אתה לא רוצה לדבר, כמה חבל."

לבסוף, הוא סוף כל סוף הביא את עצמו לפצות את פיו. אה, הקול שלו... זה היה בלתי אפשרי; "מה... אתה... רוצה..?"

"הו, הוא התעורר!" קרא האביס בהפתעה. "טוב, אני רוצה הרבה דברים, כמו חיי נצח מתוקים כמו שלך ואולי מאהבת שתאהב אותי כמו שלורד הקטן שלך אוהב אותך," הגוף שלו נדרך כששמע את שמו של לורד על שפתיו של האביס, כמעט ומתכווץ בתוך עצמו. אה, היה סיכוי מאוד גדול שלעולם לא יראה אותו, לא שוב. "אבל כרגע אני פשוט רוצה לשבור אותך."

"ל...למה?" מעד בלשונו, מסנן מבין הכאב.

"למה?" תהה האביס בגבות זקופות. "חשבתי שזה מובן אליו."

לופין בהה בו ארוכות ודמם לעומת הכאב והתסכול המרירים בגופו.

"אה, אתה לא יודע."

לופין הוסיף לבהות בשקט, הגוף שלו מעקצץ לעומת האביס, מתריע לו באיחור על מקומו של האויב לצידו, על זה שהוא קרוב מספיק.

"ברגע שאני אשבור אותך, מלאך יקר, אני אשיג עליך שליטה מלאה." דיווח לו.

גלגלי מוחו של לופין עבדו ועבדו, הוא ניסה להבין ולגשש. הוא לא היה חשוב. טוב, הוא אמנם היה חשוב פעם, אבל כעת הוא לא באמת היה חשוב. לא, היה משהו מעבר לזה. "למה שתרצה שליטה מלאה עלי? אני לא שימושי יותר."

"אתה באמת לא יודע." התפלאה המפלצת ששהתה לצידו.

"מה?"

הוא הניח את ידו על סנטרו, גורם לגופו הרפה להידרך בבת אחת. האצבעות שלו היו ארוכות, דקות, חונקות, מחוספסות ודוחות למגע. הוא רצה להקיא. המבט שעמד בעיניו של האביס היה כל כך מטריד, כל כך חולני, כל כך... חי ומעוות. "אני זקן, לופין. אביסים יכולים להגיע רק עד רמה מסוימת. אבל... אם אני אתיישב בגוף שלך, אני אשאר שם לנצח."

"מה תשיג בזה?" נשף בשקט, עיניו סוקרות כל תו ותו על פניו של האביס.

"אה, פשוט תהיה ייצוגי ותשתוק, אני חושב שזה יהיה עדיף." התחמק בקלילות מתשובה והידק את האחיזה שלו מסביבו, ברמה שגרמה לו להרגיש איך העצמות שלו חורקות עוד ועוד. הוא ניסה לנשום ולהתעלם מהעובדה שהלסת שלו עתידה להישבר אם זה לא ימשוך את ידו מעליו. "מה אתה רוצה עכשיו? עוד איזמל? מצ'טה? אולי מסור חשמלי?"

לופין העניק לו מבט ארוך וקר ונשם ארוכות, נרעד כמעט.

"אתה יודע, אני חושב שאלת הקוצים תהיה מושלמת. אתה מוכן שארוצץ לך את הראש?"

"לא." הוא לא היה צריך לחכות בשביל לענות על זה, אבל... הוא היה רגוע משום מה. אמנם היה לחץ עצמתי בגופו, אבל הרוגע היה שם, והוא שרר בכל גופו מבלי להרפות ולו לרגע קט.

"כמה חבל," מלמל האביס כשנעמד, אמנם אמור לגרום ללופין להרגיש הקלה על העובדה שהרפה מהלסת שלו... אבל בהדף של עשן שחור, הופיעה אלת קוצים בידו המוכנה, הוא הניף אותה בקלילות מעל לכתפו, החיוך המפלצתי מרוח על פניו מקצה לקצה ועיניו האכזריות בהקו בהנאה חולנית. "מוכן?"

לופין פשוט גמע את רוקו ועצם את עיניו למול ליבו השוקע.