האביס; מלחמה (MaleXMale)

|13| זעם

שלום, חברים!

זה היה מהיר הפעם, אבל אני שמחה לבשר שהחלק השלישי מתקרב לסיומו עם שמונה עשר חלקים בלבד. בזמן שפרקים 13-15 יתפרסמו השבוע, פרקים 16-18 יתפרסמו שבוע הבא *בנוסף* לפרק הראשון של החלק הרביעי והאחרון! אחרי סוף הסדרה יתפרסמו עוד מספר ספין אופים שיתרחשו בעולם שלה (ובחלקם יהיו דמויות מהסיפור הנוכחי) ויתרחשו במקביל בעבר ובעתיד, אבל על זה נדבר בהמשך;)

בכל מקרה, תהיו בכוננות! שבוע הבא, יום חמישי, אנחנו מתחילים את את המערכה האחרונה של הסדרה הזאת (הערה צדדית: אלא אם כן יקרו דברים שלא נמצאים בתוכנית, כייי הפרקים הבאים גמישים. אני איידע אתכם)D:

~~~

לופין לא כעס. הוא לא באמת ובכנות היה כועס, לא בצורה הזאת. התחושות שלו כעת, באותו הרגע, היו מלאות יותר מכעס, מזעם, מהתחושות האלו שבאמת אפשר להסביר במילים, בקול. הדבר היה מובן מאליו בעיניו, הוא היה מלא בכל כך הרבה שליליות שהיא הייתה מורכבת ומעמיקה ובוערת. היה משהו כזה אז בתוכו שצרח להרוג, להרוס, לשבור. זה היה יותר מזה, זה היה כל זה ושום דבר, ואז זה היה הכל.

עיניו עקבו אחר האביס בשקט, מחכות לרגע שיפסיק להתמהמה וינסה לתקוף, רק ממתין. הנשימה שלו הפכה רדודה, הגוף שלו נדרך למול מגעו, הוא צמצם את עיניו הרואות כעת ופשוט חיכה למספר רגעים ספציפיים. לשם שינוי לא היה שם כאב, היה רק הכוח הבלתי מוסבר הזה שבו שצרח באוזניו. כלומר, לנוכח העובדה שהיצור למולו בצורה מילולית ביותר פשוט היה אחראי על כל הסבל שלו, כמובן שהוא נותר קצר רוח ומלא זעם. זה היה מובן מאליו.

הזיכרון היה על שפתיו, על קצהו של לשונו. הוא היה חד כל כך שיכל לטעום אותו: פיסות קרועות שהבזיקו בזו אחר זו וסיחררו את מחשבותיו ואת ראשו. תזוזה קלה של האביס מעליו והוא יכל לראות אז את הקטור, אנושי וטהור ותמים, מחייך אליו כזקן-הצעיר שהיה, במה שהיה בין הערכה לאהבה ומילא אותו בקשת רחבה של רגשות. מגע קל של האביס והוא יכל להיזכר באיך שמגעו של הקטור הרגיש מנגדו.

הוא התחבר פתאום.

וזה גרם לו להיות יותר כועס, זועם יותר, מתוסכל יותר.

עוד זיכרון ועוד זיכרון ועוד זעם ועוד זעם. זה היה מהיר, כל כך מהיר. אבל בשניות ספורות כל הסיפור כולו התלבש בזה על זה והעצמות שלו כבר עלו באש. נשימה נפלטה מבין שפתיו בחוסר שליטה והוא התמתח במקומו תוך כדי אנקה מהירה.

הקטור חיבק אותו.

הוא זעם.

הקטור נישק אותו.

הוא שנא.

הקטור בכה וכרך את עצמו מסביבו.

הוא תיעב.

לפני שלופין הצליח לחשוב על זה הכנפיים שלו כבר פעלו מעצמן והוא משך את עצמו כלפי מעלה, מרגיש פתאום הרבה יותר כוח ואנרגיות משהיו לו אי פעם. הייתה תחושה כזאת בגופו אז, שהעובדה שהצטייד הפעם עם העבר שלו הוסיפה לו כל כך הרבה. הוא לא חשב שיוכל לקרוע את עצמו מהשליטה הפתאומית והמוחלטת של האביס שכבלה אותו ללא כל תקנה כל הזמן הזה, אבל היא פשוט התנערה מעליו, או אפילו נקרעה. הוא יכל להרגיש איך היא נמשכה ממנו, כאם היו חוטים אחרי חוטים שהשתלשלו להם מעליו ונעלמו, התפוגגו לאוויר.