האביס; מלחמה (MaleXMale)

|6| כניסות דרמטיות

"אלוהים אדירים, הכנו דלת בדיוק למאורעות כאלה." פיית' נשפה בבוז, כמובן, למרות שלורד היה האחד שנע פיזית קודם, היא הייתה הראשונה להתנער מהשוק, בצורה הו-כה-אופיינית שפשוט התלבשה עליה בשלמות. היא קמה לישיבה לאיטה והתמתחה במקומה, פוקקת את מפרקי ידיה. "היית חייבת לעשות כניסה מרשימה?"

"תראו מי נזכרה עכשיו." הרה מלמלה, שנייה לצאת מההתפעלות שעקבה את הופעתה של השרפית. "מה עם העיתוי המוזר הזה, מושלת?"

במה שנראה כאילו ניצב על הסקאלה בין שעמום לנונשלנטיות, זו העניקה להן מבט צדדי לא מעוניין. "טוב, אני לא יודעת מה הרושם שלכם על מושלים, אבל אנחנו עסוקים. ולפרוטוקול, יומה דיווחה לי רק עכשיו. אני פה, אני רוצה להציל את לופין. מה המצב, מה קורה?"

"רגע, רגע," פיית' רטנה וקמה לעמידה בקלילות, מושיטה יד עוזרת להרה, אבל לא מסיטה את עיניה בפועל מהשרפית. "את צריכה לחכות קצת, הפלת את התקרה בלי אזהרה, אנחנו ניאלץ לשפץ פה כבר לפני שנתחיל כדי שבן אנוש אקראי לא יפול מהתקרה."

"שניים מכם יכולים לסדר את זה, ואני חושבת ש - " עיניה נסגרו על לורד שעה שעזר לאשטון להיעמד. "לי ולך יש שיחה קצרה לנהל, לא כך?"

הוא נשם עמוקות ומשך את אשטון לעמידה בבת אחת, כמעט גורם לו למעוד. "כן, אני מסכים." ידו הרפתה מאשטון, עיניו חלפו על פני הנוכחים לפני שהשתקעו על פני אחת הכשפיות שלו. "הרה, אני יכול לסמוך עלייך שתסדרי את זה?"

האדמונית העניקה לו מבט ארוך בחזרה, אם כי לאחר שהעבירה יד בשערה, הנהנה ונאנחה לבסוף, מסתובבת קלות ומושיטה את ידיה קדימה, מעניקה לשרפית את הסימן לזוז. זו זינקה אל האוויר והניחה לכנפייה להוביל אותה אל לורד, ולורד התחיל לנוע לעבר הסלון. האורקל כמובן עקבה אחריהם, וכך גם האורקל לעתיד. מזווית עינו יכל לראות שגם אשטון תכנן, אבל הרה ריסנה אותו במקומו ודאגה להבהיר לו שהוא לא ייחלץ מהעניין בכזאת קלות.

בעודם התחילו לעבוד על התקרה ביחד, השאר התרווחו בסלון. כשניכר שכולם התיישבו במקומם על גבי שתי הספות הנוחות, השרפית פתחה אוטומטית; "אז, מה יש לך לספר לי?"

לקח לו קצת זמן מה לחשוב על זה. היום וחצי האחרון? כל זה הרגיש כמו שנתיים. שנתיים מ-א-ו-ד ארוכות. בצורה נפלאה ממש, הוא היה חייב לציין. הזמן עשוי ממש לא לחלוף לעיתים. עיניו שוטטו מסביב, משתהות על פניה של האורקל הנוכחית שלו, ואז על האורקל לעתיד. אחרי שהיסס ארוכות ועיניו שבו אליה, ניסה להתחיל מנקודה שהייתה... מובנת מאליה, לא משנה כמה כאב היא גרמה לו בסופו של יום. "טוב, כפי שאת יודעת, לופין נלקח."

השרפית כמובן לא נראתה מופתעת, לא שהוא ציפה ממנה. היא הזדקפה במקומה, הכנפיים שלה נמתחו קלות כאם הביעו את הסקרנות שלה בשבילה. מאחר שבילה הרבה זמן בסביבתו של לופין בזמן שהיה עם כנפיים, יכל לומר בקלות שיצורים מכונפים בהחלט נטו להביע את עצמם בעזרת הכנפיים שלהם, מה שלא יכל לגלות מליי, מאחר שזו העלימה את כנפיה בקביעות, כנראה כדי למנוע מיצורים לקרוא אותה. "לפני כמה זמן?"